1009_WMNatRe001

עידן במהלך האישפוז הקשה

צילום: בית לווינשטיין

ד"ר אירנה צווקר:

"הוא לא ויתר לעצמו"

ד"ר אירנה צווקר, מנהלת היחידה לאשפוז יום, המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, קבוצת כללית, שטיפלה במ ־ סירות אין קץ וליוותה את עידן דודמן במסע השיקום, מספרת: "'גיליאן ברה' היא במחלה נוירולוגית חריפה עם חולשה שהולכת ומתקדמת תוך שעות, שמערבת בהתח ־ לה את הרגליים, בהמשך את הידיים ובמקרה של עידן גם את שרירי הנשימה. מדובר במחלה נדירה שיכולה להופיע באיחור של כשבועיים לאחר זיהום נגיפי וללא טיפול נאות עלולה לסכן חיים. עם אבחון מהיר ומתן טיפול ראשוני מו ־ קדם ונטרול הנוגדנים המזי ־ קים, ניתן לעצור את התהליך ולצמצם את הפגיעה העצבית. "עידן הגיע לאשפוז יום לאחר שנגמל מפיום קנה אך עדיין עם חולשת שרירים והפרעת תחושה. בשלב זה עידן התקשה ללכת, הוא הפ ־ גין מוטיבציה רבה והתמודד עם התהליך השיקומי בצורה מיטבית. בנוסף לתוכנית הטי ־ פול שנקבעה לו, עידן נכנס בכל רגע פנוי וביקש להתאמן על מכשירים בהתאם להמל ־ צות הצוות. הוא לא ויתר ולא התייאש. בזכות עבודה קשה, הרבה מעבר לנדרש והעבודה המקצועית של כל הצוות, הוא הצליח לממש את חלומו ולח ־ זור במהירות לחיים. לקראת השחרור, בימים אלו עידן התנסה בפעילות גלישה בכינרת, שהייתה אחת המטרות שלו. עידן הביא לנו סרטון קצר וצוות

עידן דודמן, כלוא בתוך גופי, לא יכול לתקשר עם אף אחד, מת מבפנים ומב ־ חוץ, ועוד מודע לזה". פרופורציות מי שהכיר את עידן עד לפני שת ־ קפה אותו התסמונת יודע בדיוק על מה הוא מדבר. הנער החסון מרעננה, שאין פעילות ספורטיבית שלא ביצע, התגייס לצה"ל כמסתערב בסיירת דובדבן. עם שחרורו טייל בכל מזרח הגלובוס מלאוס ועד אוסטרליה במשך כשנה, וכשהגיע ארצה, אחרי לימודיו כנטורופת, הוא החל לפתח יזמויות שונות בתחום הבריאות וההסעדה. את זוגתו סופי, עולה חדשה מלונדון, הכיר בבר בריאות אותו הקים על חוף ימה של הרצליה, שם, אחרי לידת בנם הב ־ כור החליטו להשתקע בעיר כזוג אוהב שעתידם המבטיח פרוש לפניהם. מספר חודשים לפני פרוץ המחלה התקבל עידן לעבודה יוקרתית בחברת הייטק בכירה, וכשהם חובקים את מילי שנולדה אך עתה, החליטו בני הזוג לעבור לתל מונד לאווירה פחות אורבנית. ואז התסמונת הגיעה וטרפה את כל חיים. "הייתי בשיקום נשימתי כתשעה שבו ־ עות, זה זמן ארוך מאוד. הייתי מתקשר רק עם העיניים, הכאבים היו מעל יכולת בן אנוש לשאת, וההחלמה הייתה איטית מאוד. אני זוכר את הרגע הראשון בו הר ־ טיבו לי את השפתיים, את השנייה הרא ־ שונה בה לא האמנתי שאני יכול לשתות חמש טיפות. את האצבע הראשונה שזזה. ועל כל התקדמות בגוף, חלה עוד הידר ־ דרות ודלקות שונות, וזיהומים. רגע אחד שלא אשכח היה שניסו לתת לי לנשום עצמאית. ביום שהורידו לי את צינור ההנשמה, הרגשתי תוך חצי דקה שאני עומד למות, כאילו מישהו טובל לי את הראש בתוך גיגית של מים ואני לא יכול לנשום. הם החזירו לי אותו, וכל פעם ניסו. ואז שתי דקות בלי צינור, חצי שעה וכאלו. הרגש ־ תי כל תא של חמצן שאני מח ־ דיר לגוף והתחלתי להעריך את הדברים הכי פשוטים".

לא מצאו את הבעיה ושחררו אותי הבי ־ תה, בטענה שאני סובל מכאבי מאמץ. איך שקמתי, התמוטטתי, כי הרגליים לא יכלו לשאת אותי. אבל בעזרת אנ ־ שים נגררתי לאוטו והגעתי הביתה. "הכאבים התחילו להיות חריפים וקשים. הגוף החל לתקוף את עצמו. באיזשהו שלב בלילה שבין חמישי לשי ־ שי לא יכולתי יותר ונסענו לבית חולים תל השומר, שם אבחנו את התסמונת 'גיליאן ברה' והודיעו לנו שהמצב לא טוב. אושפזתי במצב מאוד קשה. בין חיים למוות "בתוך ארבעה חמישה ימים המצב הדרדר, כל יום הביא איתו עוד החמ ־ רה, פתאום אני לא מסוגל לבלוע אפילו מים, הלשון משתתקת, יום שני לא יכול להשתין, לזוז, החליטו לעשות לי טיפול של סינון הדם בכל הגוף, אבל המדדים התחילו להחמיר. באיזה שלב, שאני נאנק מכאבי תופת, אני זוכר שחבר ילדות שלי ישב לידי באותו רגע, והרגשתי שאני לא מסוגל לנשום, הוא רץ לרופאים שהגי ־ עו התחילו להחדיר לי צינורות נשימה והבהילו אותי למחלקת טיפול נמרץ. אני זוכר באותו רגע כמו בסרטים אותי מובהל במסדרונות, פניהם של כל אלו מסבי ־ ביי כולל הרופאים מאוד מודאגים, ואני בחרדה קיצונית, הייתי בטוח בוודאות שאני הולך למות. ככה הרגשתי באותו רגע, ש'זהו, עידן, המוות שלך הגיע, נעים מאוד'. הרדימו והנשימו אותי, ומאז אני יכול לשחזר רק ממה שסיפרו לי בני המ ־ שפחה. "חודשיים וחצי הייתי מורדם ומונשם, כשבמהלכם התפתחה אצלי דלקת ריאות חריפה וגם דלקות בדם, הייתי במצב של סכנת חיים, והרופאים הגיעו לבני המ ־ שפחה שכססו ציפורניים, ואמרו להם, שהם עשו הכול ועכשיו הכול תלוי בי, ושיחזיקו אצבעות, אבל הם חייבים גם להיערך לגרוע מכל, כי אני במצב אנוש ובכל רגע חיי יכולים להסתיים. "בהמשך הועברתי למחלקת שיקום נשימתי בבית החולים, ודווקא שם חוויתי את השבועות הגרועים בחיי, כי אז למ ־ עשה החלה לחזור התודעה וההבנה שאני

שנה חדשה אחרי שיקום נשימתי ארוך מהרגיל הועבר עידן לבית החולים לוינשטיין במצב קשה, כשהוא עדיין משותק בחל ־ קים גדולים בגופו, ועדיין מחובר לקנולה נשימתית. השיקום הארוך והפלאי בבית לוינשטיין שרק השבוע הסתיים, הוא שהחזיר את עידן לעצמו: "היו לי רגעים מאוד קשים בבית החולים, אף אחד שם לא ויתר לי. לא האחים, לא הרופאים המלאכים שטיפלו בי במסירות ולא הפי ־ זיותרפיסטים שעשו מלאכה שהיא פלא. כל יום היה שיפור, עוד חוט, יורד, עוד צינור מוסר, אני מתחיל לחזור לעצמי. "הצוותים הרפואיים היו בהלם מההתקדמות המהירה, הם היו אומרים לי זה נס אחרי נס. התחברתי אליהם בנימי נפשי. הם הפכו להיות החברים הכי טו ־ בים שלי, הנחמה במסע הקשה לשיקום, בחגים, בשבתות, שהייתי רחוק כל כך מסופי, הילדים, הורים ואחותי האהובה, הם היו לי משפחה". קיבלת פורפורציות אני מבין. "אין לך מושג כמה. אני מודה על כל נשימה, על כל צעד, מודה לכל אלו שהיו איתי. אני רק נזכר ורואה את אלו שטיפלו בי ואני בוכה כמ ילד קטן. תודה להם שהיו איתי. לראות את הילדים שלי, לשבת בסלון המשפחתי, זה משהו שלא יתואר. היום שאני כבר מרים משקולות בחדר כושר, ובעוד יומיים חוזר לעבודתי בחברת ההייטק בה לא דרכתי, זה משהו שאני לא יכול לתאר. זו שנה חדשה אמי ־ תית, שנה שבה נולדתי מחדש". ¿

השיקום כולו התר ־ גש ושמח יחד איתו על הצלחת תהליך השיקום". ¿

תהליך השיקום בבית לווינשטיין

23

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 10.9.2021