בריאות ירושלים 10.25

שקט נפשי

Shutterstock, Cast Of Thousands : צילום

שלח לי שקט בקופסא

חופשה אחת במזרח גרמניה חשפה את עוצמתו של השקט לאלעד קובארי לוי, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט בכללית מחוז ירושלים: "דווקא ברגעים של שתיקה מתחיל תהליך נפשי עמוק"

ומרגיעה, וגם מערערת וחושפת. במובן הזה היא לא הייתה רק מנוחה, אלא תנאי הכרחי לתהליך נפשי של עיכול ועיבוד. יום כיפור: שתיקה קולקטיבית יום כיפור ממחיש בעוצמה את כוחה הכפול של השתיקה. הרחובות ריקים, התחבורה עוצרת והמרחב הציבורי כולו משתתק. גם הגוף מצטרף לתהליך דרך הצום, כאילו החברה כולה עוצרת יחד את מהלך החיים. עבור רבים זהו רגע מרגיע, מעין נשימה קולקטיבית. אך באותה מידה, השקט הזה עלול להיות גם מציף: הוא מאפשר לעלות למחשבות שלא נאמרו, לרגשות שלא קיבלו מקום, לזיכרונות שהודחקו. דווקא משום כך יש ליום כיפור עוצמה ייחודית. הוא אינו רק עצירה חיצונית אלא גם הזמנה פנימית לעכל, לעבד ולעיתים גם להתחדש. הוא מזכיר לנו שהשתיקה איננה רק היעדר רעש, אלא תנאי חיוני להתבוננות ולתיקון. בין המלחמה לשקט פנימי שנתיים אחרי פרוץ המלחמה, כולנו עדיין חיים בתוך עודפות: זרם אינסופי של מידע, תמונות, סיפורים וזיכרונות. כל אחד מאיתנו נושא את ההצפה בדרכו- יש מי שמנסה לדעת הכול, להיות מעודכן בכל רגע, ויש מי שמבקש להתנתק. אבל בסופו של דבר, השאלה איננה אם נוכל לעצור את העודפות, היא כנראה כאן להישאר, אלא אם נצליח למצוא בתוכה רגעים של שתיקה. שתיקה כזו איננה בריחה אלא הזדמנות. היא לא תמיד נוחה ולעיתים אף מערערת ומכאיבה, אבל היא המרחב שבו מתחיל תהליך של עיכול פנימי. החוויה האישית שלי במזרח גרמניה הזכירה לי שהשקט הוא לא מותרות אלא הכרח נפשי. ויום כיפור מזכיר לנו כחברה: רק בתוך השתיקה, בין עודפות המלחמה לעודפות החיים עצמם, יכולה  להיוולד אפשרות של ריפוי.

כשהגוף והנפש מוצפים כשהנפש מוצפת ואינה מצליחה לעכל את החוויה, העודפות מחפשת לה מוצא. לעיתים היא מתגלגלת אל הגוף במתח שרירי, בקשיי שינה, בכאבי בטן או באובדן תיאבון. לעיתים היא מופיעה כמחשבות טורדניות, כבלבול, בקושי למצוא מילים או בתחושה שהראש “רועש” מבפנים. לא פעם אני פוגש מטופלים שאומרים: “אני במרוץ”, “אין לי רגע שקט” או “אני לא מצליח לחשוב”. יש מי שמציפים את החדר בדיבור אינסופי, ויש מי שמגיעים ואינם מצליחים לומר דבר. אלו דרכים שונות שבהן הנפש מאותתת שהעומס לא מצא מיכל פנימי לעיבוד. כאן נכנסת לתמונה השתיקה. לעיתים היא נחווית כמאיימת, כהיעדר מילים, כקיפאון או כניתוק. אך מנקודת מבט פסיכואנליטית, שתיקה יכולה להיות גם משאב. היא עשויה להפוך למיכל, מרחב שבו מתחילה עבודת העיכול הנפשי. השתיקה אינה חלל ריק ומפחיד, אלא יכולה להיות שקט שמאפשר לדברים להתארגן, להיבנות ולהפוך בהדרגה לחוויה שניתן לשאת. לפעמים דווקא ברגעים שבהם "אין מה לומר” מתחיל להתרחש השתיקה, כפי שרמזתי בתחילה, לא הייתה רק מקום נוח אלא גם מבלבלת ולעיתים מציפה. כשהרעש החיצוני פחת, עלו ביתר עוצמה הרעשים הפנימיים: מחשבות שנדחקו, רגשות שלא קיבלו מקום. אדם בתוך עצמו. השקט אילץ אותי לעצור, להתבונן ולעכל את מה שזמן רב הצטבר בעודפות. כך השתיקה הפכה לדבר כפול: גם משחררת תהליך עמוק של עיבוד. בחזרה לחופשה

אלעד קובארי לוי

ב קיץ האחרון נסעתי לחופשה ולביקור משפחתי במזרח גרמניה. לא הנוף והאגמים הם אלה שנחרטו בי במיוחד, אלא השקט: שקט ויזואלי, חושי ושמיעתי. הרחובות נקיים מפרסומות, מקומות נסגרים מוקדם, והטלפונים נוכחים הרבה פחות בחיי היומיום. ההפחתה הזו של גירויים יצרה תחושה של בלבול, כאילו מישהו הנמיך לפתע את עוצמת הרעש של העולם, ואני היחיד שלא קיבל על כך הודעה. בחיי היומיום שלנו, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, אנחנו טובעים בעודפות: חדשות מתפרצות, תמונות קשות, אינספור הודעות בקבוצות ורעש מתמיד שאינו פוסק. לא פעם אפשר לשמוע אנשים אומרים ” – יותר מדי מידע. זהו אותו רגע שבו הנפש TMI“ כבר אינה מסוגלת לעבד ולעכל. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון תיאר חוויות כאלה כ”יסודות ביתא”, רשמים גולמיים שחודרים לנפש אך נותרים ללא עיבוד וללא מילים. במקום להפוך לזיכרון או למחשבה שניתן לשאת, הם שוקעים פנימה כמשקעים מכבידים.

2025 אוקטובר בריאות 14