העמק 22.09.23

במלחמת העולם השנייה. אמא שלי כתבה לי ביומן לפני שעלינו לארץ משפט שהפך למוטו בחיי: 'שיהיה לך לב ותסתכל דרך הלב'. היא נחשבה לאמא של הפרטיזנים. גם אבא שלי, שהיה איש מאוד קשוח ועניין אותו רק שאהיה תלמיד טוב, היה איש של נתי־ נה: הוא היה אחראי בפולין על התב־ רואה במכרות הפחם. הוא הסתובב בכל המדינה במסגרת תפקידו, ויום אחד 19 ־ 18 אחרי המלחמה ראה נער יתום בן שמסתובב לבדו ואימץ אותו. לבחור הזה קראו יאנק, הוא היה כמו בן בית ואח גדול שלי, ושמרנו על קשר תקופה ארוכה. בנוסף לעבודתו, אבא שלי היה צייר שלטים והיה עוזר לאמנים אחרים שהיו להם קשיים כלכליים. היה למשל צייר אחד שהיה מגיע אלינו קבוע בש־ בתות לאכול ארוחת צהריים, וכאות תודה הוא צייר תמונה שלי ושל אחותי, שתלויה עד היום אצלנו בסלון". כינוס חברתי ר � שנה הקים לבו את חוג ה 15 לפני כיבה על האופניים לאנשים עם צרכים מיוחדים. בחוג הראשון היו חברים בסך הכל שלושה אנשים, והיום מנהל לבו שלוש קבוצות רכיבה בכפר תקווה והר־ דוף, שחברים בהן יותר משלושים אנ־ שים עם מוגבלויות. את הרעיון העלתה מינה אשתו, שעבדה באותה עת כרכ־ זת פנאי ותרבות בכפר תקווה. "שנינו היינו רוכבי אופניים בקבוצה ואז יום אחד מינה אמרה לי 'אולי תקים פה משהו'. מנהל הכפר מושיק גרוס ראה את הפעילות ואחרי שנתיים אמר שגם הוא רוצה להתנדב. בנוסף אליו גייסתי עוד מתנדבים, חלק הבאתי מתמרת וחלק הגיעו מיישובי הסביבה. היום יש מתנדבים בחוגי הרכיבה". 13 כ־ קבוצות הרכיבה מחולקות למספר רמות קושי. מדי יום שישי יוצאים הח־ ברים יחד עם המתנדבים מכפר תקווה לרכיבה באזור העמק, ובסיום נערך כינוס חברתי שלדברי לבו משמעותי יותר אפילו מהרכיבה עצמה. "כל קבו־ צה מספרת איך היה לה, אנחנו יושבים, שותים קפה, אוכלים פירות. זה אירוע מאוד חשוב לחברים, ויש כאלה שמגי־ עים רק בגללו. זה מאוד מגבש אותם, נותן להם משהו לנפש מעבר לרכיבה הפיזית. אתה רואה בעיניים שלהם שהם מאוד שמחים להגיע. הייתה לנו עכשיו פגרת קיץ בת חודש וחצי, וכבר שבועיים אני מקבל מהם טלפונים והם שואלים מתי החוג חוזר לפעילות. עד כדי כך הם מצפים". בנוסף לקבוצה הגדולה בכפר תקווה מוביל לבו שתי קבוצות רכיבה של אנ־ שים עם צרכים מיוחדים בהרדוף ובט־ בעון. זה לא קשה ושוחק אותך? "בגלל שבתקופה האחרונה אני עובד בחצי משרה זה יותר קל ויש גם מתנד־ בים שעוזרים. אם יש לי בעיה ואני לא יכול להגיע, תמיד יש מישהו שלוקח על עצמו וזה רץ". הרגעים הכי מרגשים עבור לבו הם לראות את ההתפתחות של החברים בקבוצות הרכיבה, שהופכים לעצמאים ומגיעים להישגים. "שניים מהחברים באו בהתחלה עם הוריהם. בהתחלה הם רכבו חצי קילומטר עד קילומטר, אתה רואה שהם קצת חוששים ולא יודעים מה יקרה, ואז משבוע לשבוע הם מת־

לבו. הנתינה היא חלק משמעותי בחייו

לבו נותן את הלב

מהציוד אני מצליח להשיג דרך אותם חברים שתורמים". לתרום לחברה יש אתגרים וקשיים שאתה נתקל בהם במהלך הפעילות? "כן, יש בין החברים אוטיסטים ואנ־ שים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות קשות. קורה לא פעם שפתאום אחד מהם יורד מהאופניים ולא רוצה לרכוב יותר, או אחד שיכול להישכב פתאום על הכ־ ביש. יש גם בעיות של אפילפסיה שצ־ ריך לדעת להתמודד איתן, ולכן אנחנו לא יוצאים לרכיבה אם אין בכל קבוצה שני מתנדבים. אם מישהו נפצע או לא יכול להמשיך, יש מתנדב שיכול לחזור איתו לכפר ולטפל בו". יש תוכניות להרחיב את הפעילות בעתיד? "יש כל הזמן קבלה של חברים חדשים גם בכפר תקווה וגם בהרדוף. במקומות האלה כבר מורגלים וכל שנה מצטר־ פים. יש כאלה גם שעוזבים, כי הם מבו־ גרים וקשה להם". איך לדעתך מתייחסים בעמק יזרעאל לאנשים עם צרכים מיוחדים? "יש בנהלל את עמותת 'אתגרים', שם

קדמים. אחרי שלושה־ארבעה חודשים ההורים כבר לא ליוו אותם, הם התחי־ לו לרכוב לבד ובסוף הם אפילו הגיעו 30 ־ 20 לקבוצה החזקה שמסוגלת לרכוב ק"מ במקצה אחד. רואים את ההתקד־ מות בצורה מוחשית, איך הם מתגברים על הקשיים ופתאום מגלים כוחות שלא ידעו שיש להם. דבר נוסף שזה תורם להם זו העזרה ההדדית. הם רוכבים ביחד ואם פתאום למישהו יש בעיה, אז הם עוצרים, שואלים ומתעניינים. המ־ פגש החברתי בסוף מאוד חשוב להם, הם ממש מחכים לזה. זה נותן להם גיבוש של קבוצה ואכפתיות". היום, כשאתה רואה את המפעל הזה שהקמת לאורך השנים, מה התחושות שלך? "זה מרומם את הלב. התחלתי ממשהו קטן, בהתחלה היה לנו קונטיינר קטן ומסכן שבו היו האופניים, והייתי עם שני חברים, אחד מהם היה בסוף מכין קפה על האש. לאט לאט זה התפתח, וקיבלנו תרומות. חבר אחד מתמרת בשם עופר טימור תרם את שני הזוגות הראשונים לכפר תקווה, ועוד חבר אור־ תופד מיכה רינות שכשמגיע אליו רופא לייעוץ או לבדיקה הוא אומר לו לת־ רום את הכסף לבית אלישע. חלק גדול

יש פעילות מאוד רחבה של מתנדבים מהעמק וגם מתמרת. לפני כמה שנים אמרתי לראש המועצה אייל בצר של־ בית אלישע אין תקציב, והם סידרו לי תקציב לחוג אופניים. בכפר תקווה הצד הכלכלי די מסודר, אני מקבל מהם כל מה שצריך. יש לנו בחור בשם מיכאל, מהנדס בטכניון, שהוא מומחה בלהשיג תרומות ודואג לנו לבגדים. עמותת 'הר לעמק' בתמרת תרמה לנו את המבנה של מועדון האופניים שהוקם בכפר תקווה". איך לדעתך היחס בחברה לאנשים עם מוגבלויות? מה עוד צריך לשפר? "היום הנושא הזה די מפותח בעולם ואנשים רואים ודואגים. אם פתאום חסרים לי מתנדבים, אני יכול להרים טלפון לאחד מהחבר'ה והם באים בלי בעיות. מהבחינה הזו מאוד פתוחים ועו־ זרים בלי לחשוב פעמיים". איך הפרויקט הזה השפיע על החיים האישיים שלך? "אני חושב שאני נותן דוגמה לילדיי. כולם עובדים ועסוקים עם הילדים, אבל תמיד צריך למצוא את הפינה לתרום לחברה. לא לחכות לגמול – הגמול מגיע. נפשית, כשאתה עושה משהו אתה גם מקבל". יש אירועי רכיבה מיוחדים? "יש אירוע אחד קבוע של 'אתגרים', שלא התקיים בשנתיים האחרונות בגלל הקורונה, ונקרא 'גלגלים של תקווה'. ק"מ, וכל היתר 30 הקבוצה החזקה רכבה עשרה. זו אופרציה די רצינית והייתי לוקח מתנדבים נוספים. בנוסף, אנחנו משתדלים לפחות פעם בשנה לעשות אירוע רכיבה גדול יותר. אחד המתנד־ בים שלנו נפטר לפני קצת יותר משנה, ועשינו לזכרו רכיבה. אנחנו מתכוונים לעשות את זה כל שנה. היה לנו עוד מתנדב שנפטר ובכל סוף שנה המשפ־ חה שלו מגיעה ואנחנו מחלקים לכולם תעודות ומדליות לזכרו".

"אני חושב שאני נותן דוגמה לילדיי. כולם עובדים ועסוקים עם הילדים, אבל תמיד צריך למצוא את הפינה לתרום לחברה. לא לחכות לגמול – הגמול מגיע.

נפשית, כשאתה עושה משהו אתה גם מקבל"

צילום: פרטי | לבו בזמן רכיבה עם חברים מתמרת

36

22.9.2023 ˆ ידיעות העמק