העמק 3.3.23

חברות יוצאת דופן. נועדו להיות מפקדים

אותם בכל שלב, צפו בהם באושר וב ־ גאווה עונדים, יחד, לראשונה, את דר ־ גות הקצונה. על ההחלטה לצאת לקצונה סיפר א': "במסלול היו תפקידים פיקו ־ דיים שבאיזשהו שלב הלוחמים בצוות ממלאים. אני ו-ל', כל אחד בתורו, היינו מפקדים. אחרי המסלול יצאנו שלושתנו לפיקוד. כבר במסלול ידעתי שאני רוצה לצאת לקצונה ולהיות מפקד צוות. צריך גם לציין שהיחידה מכוונת את מי שהיא רוצה שייצא לקצונה. זה כמו יד ביד. גם היחידה רצתה וגם אנחנו". איך היה הקורס? י': "אחד הדברים הכי מיוחדים בקו ־ רס הזה היה לפגוש אנשים מכל הסוגים ומכל המקומות שיש במדינה. אני מנה ־ לל הייתי באותו צוות עם חבר'ה מסוסיא וטלמון. הכרתי אנשים שפחות יצא לי לפגוש בבועה שבה גדלתי וראיתי שא ־ פשר ביחד להגיע למכנה משותף. להיות כמו אחים למען אותה מטרה. זו אחת התובנות הכי משמעותיות שקיבלתי בקורס הזה. במהלך הקורס הבנתי אותם והם הבינו אותי. נוצר קשר מיוחד. בקו ־ רס הזה פגשנו הרבה מפקדים גדולים שבאו ודיברו איתנו. הם השפיעו עלי ־ נו מאוד בעיקר ברוח ובחיבור לציונות ולמולדת". אתם משרתים ביחידות שעושות המון מבצעים. אתם דואגים אחד לשני? י': "ברור שאנחנו דואגים אחד לשני. אם לא היינו יודעים מה קורה, איך נראית פעילות מסוימת ומה הסיכונים זה היה מטריד אותי, אבל ככל שאנחנו מכירים את המסגרת והסיטואציה שי ־ כולה לקרות אז פחות דואגים". חושבים על קריירה צבאית? א': "אף אחד מאיתנו לא מגובש בכיוון הזה. יש לנו שנתיים לעשות את התפ ־ קיד שלנו הכי טוב ובו אנחנו מתרכזים". יצא לכם רגע לעצור ולחשוב שהחיים שלכם שלובים אחד בשני בצורה כזו? א': "חד משמעית. זה כל הזמן בראש וגם בסופו של דבר אנחנו כמו מגנטים האחד לשני. קשרנו את גורלנו האחד בשני. אנחנו מודים על זה וזה גם מקל עלינו הרבה".

"כל הזמן היינו ביחד. מבלים אחד אצל השני אחרי בית ספר או אוכלים אחד אצל השני. עבדנו ביחד ברפת או בשטיפת כלים ולמעשה את כל החוויות המשמעותיות שעברנו בנעורים עשינו ביחד"

תגייס לקרבי גורמת לי להבין שמישהו אחר יעשה את זה במקומי כי המלאכה תעשה. אין דבר כזה שלא יהיו לוחמים. זו עכשיו נקודת החיכוך של כל מי שחי היום במדינה. ולכן לא היה שום סיכוי שאני בתור שלי לא אכנס מתחת לא ־ לונקה". י': "אני מתחבר מאוד למה שאמר א'. יש פה גם עניין של סולידריות. זה מת ־ חיל מהמקום שבו אתה גדל כי יש מה שנקרא לחץ חברתי. אולי זה נשמע רע, אבל זה דבר נפלא שיש בעמק יז ־ רעאל. כולם רוצים ללכת למקום הכי טוב שבו יוכלו לתת הכי הרבה. זו ארץ ישראל של פעם. יש פה הבנה שצרי ־ כה להיות סולידריות, שאנשים פה לא חיים רק למען עצמם אלא עבור משהו הרבה יותר גדול מהם. יש בעמק מודעות להיסטוריה ולציונות ולהבנה שאנחנו המשך ישיר שלה. לא הופענו פה פתאום

ואנחנו לא חיים רק בשביל עצמנו. לכן ברור שהולכים לשנת שירות ואחר כך להגיע למקום הכי קרבי". ל': "להתגייס לקרבי לא היתה החלטה קלה עבורי. שיחקתי כדורסל וזה היה הכיוון שחתרתי אליו, אבל בסוף הגעתי לצומת הזה אם להמשיך להיות ספורטאי או להתגייס לקרבי. החלטתי לוותר על הספורט גם בשביל לעשות למען משהו שהוא גדול ממני וגם לתרום הכי טוב שאני יכול. ללחץ החברתי החיובי שישי בעמק יש השפעה וגם לערכים ולחינוך שקיבלנו". קשר מיוחד גם בתוך הצבא החברות המשיכה לה ־ תעצם ולפני שמונה חודשים הם יצאו יחד לקורס קצינים. בחמישי שעבר הם סיימו אותו כשמשפחותיהם, אלה שליוו

ו-ל' התגייסו למגלן ואף שירותו יחד באותו הצוות בהכשרה ו-י' התגייס לאגוז. עד כמה היה ברור לכם שאתם מת ־ גייסים לשירות קרבי? א': "יש כמה גורמים: הראשון, זה חי ־ נוך. אנחנו באים ממשפחות שתומכות בזה. המשפחה שלי דחפה לזה והיום זה לא דבר מובן מאליו, אבל אצלנו בבית זה היה מובן מאליו ללכת לקרבי. הסיבה השנייה היא שאני מתעניין במה שקורה במזרח התיכון ובהיסטוריה של המדינה. אני חושב שכל מי שיכול וכשיר השי ־ רות המשמעותי זו הברירה היחידה. אנ ־ חנו גרים באזור בעייתי. אנחנו מוקפים באויבים שרוצים לפגוע בנו ולעשות לנו נזק. ולכן, מי אני שלא אכנס עכשיו מתחת לאלונקה כמו שעשו קודמיי? עכ ־ שיו זה התור שלי ואני לא מוכן שאף אחד יעשה את זה במקומי. ההחלטה לא לה ־

39 ידיעות העמק ˆ 3.3.2023