השרון 01.12.23

עמיחי, זהבה וילדיהם ברקע שדה חמניות בעוטף (צילום באדיבות המשפחה)

מה שנשאר מהרפת בה התבצרו המחבלים

התחיל רגע לפני שהכל עמיחי שחם היה אמור להתייצב במ־ שמרת שלו ברפת אבל ניסה ל"גנוב" עוד דקה אחת קטנה עם זהבה אשתו .)6 ,3.5 ,1.5 ושלושת ילדיהם הקטנים ( דקה שאף אחד מהם לא תיאר לעצ־ 24 מו שתעזור להם להחזיק מעמד ב השעות הבאות שנכונו להם. הבוקר השחור "בהתחלה שמענו את השריקות של כיפת ברזל שאנחנו כבר מתורגלים בהן", משתפת זהבה את מה שעבר באוקטובר. "ברגע 7 עליהם בבוקר ה־ שהתחילו אזעקות 'צבע אדום' קמתי והעברתי את כל הילדים לממ"ד. הפיצוצים נשמעו קרובים ועמיחי ישר לקח את האקדח שלו ויצא מהבית". "התמונה הראשונה שראיתי כש־ פתחתי את הדלת וצעדתי בשביל - הייתה של אופנועים נוסעים בתוך הישוב ובשניה קלטתי שאלו מחב־ לים", מספר עמיחי. "נכנסתי הביתה. אמרתי לזהבה לנעול את דלת הממ"ד והבית, אמרתי לה שהיא לא יוצאת בשום מחיר והקפצתי מיד את כיתת הכוננות שלנו. הגענו לנשקיה, עלינו על נשקים וציוד ובגלל שראינו את המחבלים קרובים מאוד לרפת, אמ־ רתי למפקד הכיתה שאני יוצא לשם לבדוק מה שלום העובדים הזרים שלנו המתגוררים סמוך אליה. ברגע שנכ־ נסתי לאזור וראיתי את חלקי הרימון והתחמושת על הרצפה הבנתי שאנחנו באירוע אחר. בכניסה למיגונית כבר ראיתי שני עובדים הרוגים ובתוך המיגונית היו השאר, שוכבים אחד על השני, חלקם פצועי ירי, חלקם ללא רגליים. אני חובש בהכשרתי ומיד הענקתי להם טיפול ראשוני – חסם עורקים, תחבושת לחץ ובשלב מסוים הבנתי שגמרתי את כל הציוד הרפואי שהיה לי בווסט. במקביל פניתי לחמ"ל שלנו והזעקנו פינוי, אך לצערנו לא היה קול ולא היה עונה. לא היה מי שיגיע לעזור לנו והצירים היו חסומים כולם". "המשכנו בסריקות לחפש מחבלים נוספים בשטח הקיבוץ ותוך כדי הסיור פגשתי את גלעד מכיתת הכוננות והוא יצא לאתר רכב גדול לפנות את הפצו־ עים לקבלת טיפול רפואי בזמן שאני נשארתי איתם. פתאום שמעתי פיצוץ גדול מכיוון המטעים שלנו, חשבתי שזו נפילה אך מיד כשסיימתי לדווח בקשר הבנתי שלא שמעתי שריקה שקדמה לה. באותו הרגע ראיתי שני מחבלים רצים בתוך הקיבוץ לכיוון

מדינה במלחמה האיש שלא ויתר

בלדה לחובש הגיבור עמיחי שחם, חובש בהכשרתו, הצליח עם חבריו, בקרב הרואי, לבלום את ‰ כניסת המחבלים לבתי קיבוץ עלומים בדרך הוא נפצע קשה, אך המשיך לטפל היום, לאחר ניתוח ‰ בפצועים והציל חיים מורכב בכפות ידיו שעבר בבית החולים מאיר, הוא אומר: "ביום שלא נצטרך מיגונית כדי לחיות שם, נחזור לקיבוץ" כשהוא פצוע קשה מרימון המשיך עמיחי לטפל בפצועים:

הבית שלי, שהיה הראשון בשורה. הדבר הראשון שעלה לי בראש, הוא שאני חייב בכל מחיר להרחיק אותם מזהבה ומהילדים – התחלתי לירות צרורות לכיוונם למשוך אותם אליי ולהרחיק אותם מהבית. תוך כדי גם וידאתי שהם לא נכנסו אליו ואז קל־ טתי קבוצה שלהם מתקרבת אליו. אלו רגעים שאתה מקבל החלטות ברגע אחד ואתה מבין שהן מה שיקבעו בסוף את סוף הסיפור. החלטתי להסתער עליהם כדי שלא יתקרבו עוד, הצלחתי לפגוע באחד מהם והסתתרתי מאחורי הרכב שלי. ואז – נזרק עליי הרימון", מתאר עמיחי את רגע הפציעה. טיפל בעצמו עם שתי ידיים פצועות קשה, דיווח עמיחי לכיתת הכוננות שהוא צריך סיוע ותוך שניות הם הצטרפו אליו והמשיכו בלחימה העזה כדי לדחוק את המחבלים מחוץ לשערי הקיבוץ. כשהבין שמצבו מתדרדר, הוא פינה את עצמו לביתה של מיכאלה, אחות בקיבוץ, מיילדת במקצועה. גם שם – המשיך עמיחי לנהל את האירוע בקור רוח. "הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני צריך תחבושת לחץ, עירוי ואם אפשר גם משהו נגד כאבים", הוא אומר בחיוך. "כל זה בזמן שכיתת הכוננות ממשיכה להילחם במחבלים". עמיחי המשיך להתעדכן במשך כל הזמן דרך מכשיר הקשר – אז שמע שהשכן שלו נפצע באורח קשה. עש־ רים דקות לאחר מכן הצליחו חברי כיתת הכוננות לפנות גם אותו לביתה של מיכאלה וזיהיתי מיד שהוא סובל מירי בחזה וחייו בסכנה. חיבקתי אותו. אמרתי לו שאנחנו יוצאים מזה ביחד. וביחד עם מיכאלה ולמרות שהידיים

עמיחי: "התמונה הראשונה שראיתי כשפתחתי את הדלת וצעדתי בשביל,

הייתה של אופנועים נוסעים בתוך הישוב "

זהבה: "הבנתי שהלחימה ממש מחוץ לבית שלנו. מדי פעם הילדים שאלו מה קולות הירי והצעקות שהם שומעים ואמרתי שזה הצבא שלנו, גם כשזה לא היה נכון"

אשר אטדגי

24.11.2023 ˆ ידיעות השרון 20