השרון 12.07.24

ואכן היו לי חששות גדולים". "למעשה, אני כבר באורט מלטון בבת ים חמש שנים, ומתחילה בקרוב שנה שיפ י � תלמ 30 שית, בין השאר כמחנכת של דים שעולים לכיתה ח', ואלווה אותם עד סוף החטיבה. כשהגעתי לראשונה לבית הספר שקלתי אם להציג את עצמי כטפ רנסית, ובסוף החלטתי להציג את עצמי כמורה לגיאוגרפיה שהזהות המינית שלי לא תגדיר מי אני. הייתי בטוחה שכבר בשיעור הראשון איזה ילד ירים את היד וישאל אותי אם יש לי 'בולבול', כי כבר הספקתי לקבל בעבר ברחוב קללות, כמו 'יא הומו' או 'קוקסינל', או אפילו מלצר שלא ידע באיזו שפה לענות לי. היום אני ב'פאסינג' (תהליך של מעבר, ש.ש.) ובתור טרנסית את פוחדת שתמיד יראו אותך - משהו על הפנים שלי או על הקול שיסגיר אותך, הייתי בטוחה שמישהו יעלה על זה". "אבל לא, כלום! בשיעור הראשון התפ חלתי ללמד כרגיל. פתאום אחד התלפ מידים מרים את היד לשאול משהו, ואני אומרת לעצמי הנה זה מגיע אבל כל מה שהוא רצה זה לצאת לשירותים. אחרי תקופה עם הכיתה שלי וכמחנכת, יום אחד שאלתי את התלמידים, 'אבל אתם יודעים שאני טרנסית?', ואז אחד הבפ נים בכיתה אומר בשיא האדישות: 'נו, אז?...'. זה לא עניין אותם, זה דור של היום, שכבר מקבל הכל. הילדים פשוט הכילו את זה בנונשלנטיות. זה נתן לי כל כך הרבה ביטחון עצמי, וגם הבנתי שהילדים אוהבים אותי כמורה ונהנים בשיעורים שלי". ואיך זה עבר באסיפת ההורים? "היו לי חששות. ידעתי שאני נמצאת בעיר שלא כל כך מקבלת את הקהילה הגאה ואז מגיעים אליי הורים ואומרים לי - 'את נטע? איך הילדים שלי אוהבים ללמוד אצלך', או 'איך הם מתים על שיפ עורי הגיאוגרפיה שלך'. הבנתי שלאף אחד לא ממש אכפת. זה פשוט עובר". והמורים? "קצת אחרי שהגעתי לבית הספר, מנהלת אורט מלטון שמעה שאני עושה הרצאות עבור חושן על קהילת הלהטב"ק באוניברסיטאות, בתי חולים וחברות היי-טק, ורצתה שארצה גם מול המורים. זה עבר בהצלחה והיום רק מקפ דמים אותי בבית הספר. למעשה, היום אני רכזת של התוכנית לשילוב נערות במקצועות היי-טק, או במילים אחרות - אני מעצימה בנות צעירות שתהיינה הדור הבא של נשים חזקות - וזה הדבר הכי גדול מבחינתי, זה מוכיח שאני אישה וזה שלי". ¿ "לאט לאט אבא שלי התנתק, הוא לא ממש קיבל את השינוי. גם כשישבתי איתו במסעדה כאישה, הוא אמר למלצר 'תביא לו' וחזר על זה. זה ממש פגע בי"

ולא להיות בן". מאותו רגע, נטע התחילה לעבור את תהליך ההתאמה המגדרית: "בתחילת הדרך אבא עזר לי, ביקר אותי בבית החולים וגם סייע לי בכסף, אבל לאט לאט אבא התנתק. הוא לא ממש קיבל את השינוי. גם כשישבתי איתו במסעדה כאישה, הוא אמר למלצר 'תביא לו' וחזר על זה. זה ממש פגע בי. בניגוד לאמא ולפ שאר האחים, היום אני פחות בקשר איתו. ראיתי אותו לא מזמן בחתונה, הוא נתן חיבוק קטן ומיד הלך. זה מורכב, כואב לי על אבא שלי, אני כועסת עליו נורא, אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי". נטע המשיכה את המסע להתאמה מגפ דרית: "זה אינספור טיפולים של הורמופ נים, לקחת כדורים, טיפולי לייזר, ועדות רפואיות, הגדלת חזה וניתוח תחתון. לעפ שות את השינוי זה הרבה מאוד כסף, וזה בכלל לא כולל בגדים או מייק אפ. בעבר לחכות לניתוח כזה יכול לקחת כחמש שנים בישראל. היום, התור קצת התקפ צר, ואפילו מוכר על ידי קופות החולים - כניתוח מציל חיים, ולכן מסובסד ברובו על ידי המדינה". ללמד בבת ים "היו לי חששות גדולים" כבר עשר שנים שנטע מחוץ לארון, וכשמונה שנים פחות או יותר שסיימה את תהליך ההתאמה המגדרית: "אחרי שסיימתי הכל, עברתי 'חותם' שהכשיר אותי להיות מורה. כשהגעתי למשרד החינוך ושאלתי איפה ישבצו אותי – חשבתי תחילה בעיר שמאוד מקבלת או מכילה טרנסים, כמו תל אביב או הרצליה, אבל פתאום אמרו לי בת ים.

אליה אך ורק בלשון נקבה. מבחינתה, לא הייתה נער/גבר/זכר מעולם, וכשנשאפ לת מה היה השם שלה לפני שינוי הזהות המינית, היא לוקחת צעד אחורה ואומפ רת: "אצל טרנסיות, השם הקודם נקרא ’ – שם מת, כי זה מחזיר Dead Name ‘ אותי לעבר. נטע זה השם שבחרתי לעצפ מי, ואני אוהבת אותו כי זה מסמל שתיל, או התחלה חדשה". החזרה בשאלה "שפטו אותי חיצונית" ילדותה של נטע התנהלה כבן לכל דבר. היא למדה בישיבה בהפרדה, ואף שירתה שירות מלא בצבא במודיעין שדה (איסוף קרבי). "במהלך הצבא הייתי ממש דתייה", היא מסבירה, "אבל אחרי זה התחלתי לעפ בוד בנמל אילת בתור בודקת ביטחונית, ולחסוך כסף לקראת לימודים. אז העניין הדתי מתחיל לרדת. קודם הכיפה יורדת, אחרי זה התפילין, בהמשך הציציות, אם כי זה לא תהליך של יום אחד". נטע מסבירה שהסיבה שחזרה בשאלה הייתה גם בשל שיפוטיות החברה: "הכיפ פה גרמה לאנשים לחשוב שאני ימנית, התפילין שאני מתנחלת, הציציות שאני דתייה. כל הדימויים ששפטו אנשים בצופ רה חיצונית מאוד חרו לי בעין, וזה בהפ חלט השפיע על החזרה בשאלה. הרגשתי שהחיצוניות שלי קובעת את הזהות". הוריה של נטע השלימו עם בחירתה לחזור בשאלה, גם עם העובדה שהיא מתגוררת ביחידת דיור מחוץ לביתם ומפ חללת שבת: "ההורים שלי אמנם דתיים, אבל אני פשוט סגרתי את הדלת, והייתי יושבת ומשחקת משחקי מחשב או גולשת ברשת". באותה תקופה נטע כבר הספיקה לסיים בהצלחה תואר בגיאוגרפיה ובלימופ די מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, ומיד מחליטה שהיא רוצה להיות מורה: "אני באה ממשפחה של הוראה. אמא שלי, סבתא שלי, דודה, וכולן במשפחה , DNA הן מורות. אולי אני לא נקבה ב- ." DNA אבל אני בטוח מורה ב- היציאה מהארון "הייתי בודדה ודיכאונית" , נטע הבינה שנותר לה ארון 26 בגיל נוסף לצאת ממנו: "הבנתי שמשהו לא בסדר בחיים שלי. אני פתאום בגיל מבוגר יחסית ורואה שמעולם לא הייתי במערכת יחסים, משום סוג, אני בודדה. מאז הילדות אני דיכאונית, לא יוצאת לבלות, אין לי חברים. והכל זה בית עבודה-עבודה בית, אני לא באמת חיה. ואני מחליטה לעשות החלטה מאוד גדופ לה, ופונה לשני ערוצים - קו הקשב של האגודה הגאה ומתייעצת עם פסיכולוג כדי להבין מה לא בסדר איתי".

"תוך שנה התחלתי את תהליך השיפ נוי, כי הבנתי בצורה ברורה שאני אישה. עכשיו יש אנשים שבאים אלייך ואומפ רים לך 'את סתומה, איך לא שמת לב עד עכשיו?'. אבל היו לי סימנים, שרק אחרי שעברתי את התהליך הם שקעו לעומק. אם רק דוגמה אחת, כשהייתי בכיתה ג' ראיתי את הסרט המונפש 'מולאן', ובספ צינה שהיא חותכת את השיער ומצטרפת כגבר לצבא הסיני - זה השפיע עליי, כי אמרתי לעצמי, 'מה?, אפשר להתהפך במגדר - אפשר גם בכיוון ההפוך?'. איך התחלת לספר למשפחה? פ � הראשונה שאני יוצאת ל 27 "בגיל ניה היא סבתא שלי המבוגרת והדתייה. פניתי לסבתא באופן אישי וסיפרתי לה: 'אני אישה'. ברכות ובעדינות היא שמה עליי את היד ואומרת לי: "אני רואה אותך". זה מאוד ריגש אותי. ואז בארופ חת שישי אני עומדת לפני כל המשפחה, ואומרת להם שאני רוצה להגיד להם משהו, ואז מספרת: 'אני אישה'. אמא נופ תנת לי יד ומחייכת. האח הקטן אומר לי: 'טוב, בסדר...'. אבל אבא שלי קם אליי מראש השולחן, מחבק אותי ואומר לי: 'אני אוהב אותך, אבל תמיד תהיה הבן שלי'. זה די פגע בי, כי רציתי להיות בת "יום אחד שאלתי את התלמידים, 'אבל אתם יודעים שאני טרנסית?', ואז אחד הבנים בכיתה אומר בשיא האדישות: 'נו, אז?...'. זה לא עניין אותם, זה דור של היום, שכבר מקבל הכל"

נטע בכיתה. "הילדים פשוט הכילו את זה בנונשלנטיות"

21

ידיעות השרון ˆ 12.7.2024