השרון 18.07.25

אשר אטדגי מורה נערץ מהוד מתי מזור, השרון שיש לו מוגבלות פיזית, מתמו־ דד מדי יום לא רק עם אתגרי ההוראה אלא גם עם דעות קדומות מהמערכת עצמה. למרות הצלחותיו החינוכיות, הוא שומע הערות כמו: "התלמי־ דים אוהבים אותך רק כי הם מרחמים עליך". רגע לפני פתיחת הלימודים תשפ"ו, מזור מספר בכאב על ההתמו־ דדות הכמעט יומיומית שלו במערכות החינוך השונות בהן לימד: "אני הרבה יותר מאדם שזקוק לרמפה, מעלית או למרחב, לפני הכול אני בן אדם". הפגיעה והתקווה מתיאס (מתי) מזור נולד בארגנטינה עם פגיעת גוף קשה מאוד: פלג גופו התחתון היה משותק והוא סבל משיתוק חלקי בידיו ומקשיי דיבור. הוריו חי־ פשו עבורו מרכז שיקומי בארגנטינה, אך משנכשלו החליטו לעלות לישראל בכדי להעניק לו את הטיפול הטוב ביותר. ואכן לאחר שנים של שיקום אינטנסיבי בישראל, ועם יכולת וכוח רצון מופלאים הוא הצליח בכוחות עי־ לאיים להשתלב בחברה, להיות תלמיד מצטיין, לזכות בתואר איש השנה של 'ליונס', ולהפוך למורה. אך אל מול העוצמות שהוא מפגין, מזור מספר על הקשיים שהוא נתקל בהם במערכות החינוך השונות, והם ממש לא קשורים לנגישות פיזית, אלא דווקא למה שהוא קורא "נגישות חב־ רתית". בטור אישי ומיוחד שכתב הוא מתאר בכאב את התמודדותו במערכת החינוך דווקא מצד הגורמים שאמורים להיות הכי מבינים: "הסיפור שלי מת־ חיל כשנשלחתי למסגרת התנדבותית, שם הייתי אמור להרצות בפני נערים על אנשים עם מוגבלות וקבלת השונה והאחר. במהלך ההרצאה בבית הספר, פגשתי במנהל שהתרשם מהרצאתי. לאחר שסיפרתי שסיימתי לימודי מש־ פטים ומחפש להתנדב, הוא שאל: 'יש לך חברה?' עניתי שלא, והסברתי שה־ מגבלה והיעדר תעסוקה קבועה מקשים עליי להאמין במציאת זוגיות. "בו במקום הוא הודיע לי שאת בעיית התעסוקה הוא יפתור, והציע שאעבור תהליך קבלת תעודת הוראה, כך שיוכל להעסיק אותי בבית הספר. לפני כן אתחיל כמתנדב במערכת החינוך, עד שאקבל מינוי כמורה מן המניין. התר־ גשותי הייתה בשיאה, וחשבתי שמצא־ תי את מקומי. הרגשתי שאני משתלב בעבודה שמתאימה לי, אני יכול לת־ רום, הילדים אוהבים אותי, וגם המורים שמחו לראות מתנדב חדש. נראה היה כי כל החלקים מתחברים, וסוף סוף אני מרגיש שמקום העבודה שלי הוא לא רק נגיש פיזית, אלא גם אמפתי – מקום שבו אני יכול להרגיש שייך". מזור הפך למורה מוסמך עם תעו־ דת הוראה רשמית. "מנהל בית הספר הודיע לצוות החינוכי שאני אחד המו־ רים האהובים עליו ביותר, אלא שלפ־ תע הכול השתנה. חוויתי שינוי דרמטי

מזור. "מהתלמידים | " זכיתי להערכה צילומים: פרטי

"כשאתם רואים אותי ושכמותי, בעלי מוגבלות פיזית, תתייחסו אלינו כמו לכל אדם, לסיטואציה ולא לעסוק רק בשאלה אם אוכל להיכנס לעסק עם כיסא גלגלים" אך עם רגישות והבנה "הנקודה שהכי הייתה חסרה לי, היא לא הנגישות העבודה, אלא איך הקולגות השותפים לעבודה מכניסים את האדם עם המוגבלות לחוויית העבודה השגרתית" הפיזית במקום

לפני הכל אני בן אדם

הוא מורה מקצועי ומסור, אך לדבריו מערכת החינוך מתעקשת לראות את המוגבלות לפני מתי מזור, תושב הוד השרון, שהפך ‰ הכישורים למורה כנגד כל הסיכויים, מדבר על האפליה הסמויה והמאבק המתמשך להכרה שווה, ולא מהצד "תהליך קבלת אדם עם מוגבלות ‰ של התלמידים לעבודה דורשת התייחסות לא רק לנגישות פיזית, אלא גם לנגישות חברתית ואמפתית"

בילה, לחלק בינינו את חומר הלימוד. תגובתה היממה אותי: 'אני לא מעו־ ניינת לעבוד איתך על שום דבר. אני ממשיכה ללמד לפי מה שאני יודעת ותעשה מה שאתה רוצה'". "בתגובתה הבנתי, שבניגוד לצי־ פייה שלי, העבודה עם הצוות לא תהיה פשוטה. למרות שזכיתי להערכה מצד התלמידים והחומרים שהכנתי היו מו־ צלחים, הרגשתי שהצלחתי לא נראית תמיד בעין יפה מצד הצוות. "הנקודה שהכי הייתה חסרה לי, היא לא הנגישות הפיזית במקום העבודה, אלא איך הקולגות השותפים לעבודה מכניסים את האדם עם המוגבלות לח־ וויית העבודה השגרתית, עם כל הק־ שיים, המאבקים וההצלחות. לא תמיד היה ברור לי אם הצוות באמת רואה אותי כמורה לכל דבר. "החוויה שעברתי ממחישה את הצורך בהעלאת המודעות לצורכי אנשים עם מוגבלות. תהליך קבלת אדם עם מו־ גבלות לעבודה דורשת התייחסות לא רק לנגישות פיזית, אלא גם לנגישות חברתית ואמפתית. תפקידה של החב־ רה בכלל, ובעלי העסקים בפרט, היא לדאוג לנגישות לאנשים עם מוגבלות, לא רק נגישות פיזית, אלא גם הבנה וקבלה חברתית". לדברי מזור, המועצה הישראלית להתנדבות, בתמיכת הקרן לתביעות ייצוגיות, מובילים בימים אלה מיזם 'יש לך מקום', שמטרתו העלאת המוד־ עות לצרכים של אנשים עם מגוון מו־ גבלויות, בקרב בעלי עסקים ועובדים במרחב הציבורי. "כשאתם רואים אותי ושכמותי, בעלי מוגבלות פיזית, תתייחסו אלינו כמו לכל אדם, אך עם רגישות והבנה לסיטואציה ולא לעסוק רק בשאלה אם אוכל להיכנס לעסק עם כיסא גלגלים, אם אני זקוק לרמפה, או להנגשה כל־ שהי. אני הרבה יותר מאדם שזקוק לר־ מפה, מעלית או למרחב – לפני הכל אני בן אדם". ¿

"בהמשך החלו להתעורר חיכוכים נוספים. הבעיה לא הייתה כלל נגי־ שות פיזית, שכן בית הספר היה נגיש, אלא היעדר נגישות חברתית, אמפתיה והבנה. הצוות המקצועי לא תמיד הבין שהמגבלה שלי לא צריכה למנוע ממני להיות חלק אינטגרלי מהצוות החינו־ כי. למרות הקשיים לא ויתרתי. "לאחר תקופה של עבודה עם רכז המקצוע, הגיע השלב שבו הייתי אמור ללמד לבד מול כיתה. צוות הניהול הינחה אותי לתאם עם כל המורים שמ־ למדים את המקצוע, לקביעת מסגרת השיעורים בינינו. פניתי למורה המק־

ביחסם של הצוות המקצועי והחינוכי. מההתלהבות והקבלה הראשונית, הש־ תנתה האווירה לעוינות עדינה, ונראה שהצוות התקשה להביע אמפתיה והבנה. "נדרשתי להתמודד עם שאלות מה־ צוות המקצועי, שחיפש הסברים מה־ מנהל, למה אני זוכה ללמד במסגרת , 40 תלמידים, במקום 20 מצומצמת של כמו כולם. פניתי לרכז המקצועי ושא־ לתי מדוע איני מקבל הזדמנות ללמד בכיתות רגילות, גדולות יותר, במיוחד לאור העובדה שהתלמידים עצמם מאוד אוהבים אותי". ההערה המטלטלת "ראיתי בכך הזדמנות חשובה לצבור ניסיון ולהעצים את היכולות שלי לת־ רום יותר. תשובתו הייתה מפתיעה: 'הם אוהבים אותך כי אתה אדם עם מגבלה ולא בשל היותך מורה טוב. הם מרחמים עליך!'. דבריו כאבו לי מאוד והבנתי שהמגבלה שלי מכבידה על הדרך שבה רואים אותי". התגובה הזאת, לדבריו של מזור, הש־ פיעה עליו מאוד: "לא רק שהיא פגעה בי, אלא גם חשפה את הפער בין איך שהצוות רואה אותי לבין איך שאני רואה את עצמי. עבורי לא מדובר היה במישהו שמרחמים עליו, אלא במורה שמאפשר לתלמידיו להיחשף לגישה שונה ולראות אדם שמתמודד עם את־ גרים יומיומיים, בצורה מקצועית.

יכולת וכוח רצון

אין להעתיק, להפיץ, לשכפל, לצלם, לתרגם, לאחסן במאגרי מידע, לשדר בדרך כלשהי (בכתב, בדפוס או © במדיה אחרת)–ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר–חלק כלשהו של העיתון (לרבות טקסט, איורים, צילומים, תמונות, מפות, גרפיקה), הן בגירסה טקסטואלית והן בדפים מעוצבים, לרבות באמצעות הקלטה והקלדה, ללא אישור מפורש בכתב מהמוציאה לאור, ידיעות תקשורת בע"מ

ידיעות תקשורת בע"מ מו"ל: ליאת שרון / מנכ"לית: גיא בן יהושע עורך ראשי: דפוס ידיעות אחרונות בע"מ הדפסה: 03-6898430 / ראשון לציון 1 / מערכת: נח מוזס "ידיעות השרון"

7

ידיעות השרון ˆ 18.7.2025