השרון 22.09.23

מדי פעם אני עולה לקברו ומבקש | ממנו רחמים". ממן צילום: הרצל יוסף

לאחים שלי יש זכרונות. לי אין במה להיאחז". ברמן צילום: חיים הורנשטיין |

"הטראומה לא מרפה ולא נעלמת" 12־ רב"ט נסים ממן נהרג מאש מצרית ב באוקטובר, כשלחם בחזית עם חיילי יחידת התותחנים לשירות כשנקרא 26 נסים ממן היה צעיר בן . אמו ליוותה אותו לתחנת האוטובוס בדימונה 1973 מילואים באוקטובר ונשארה איתו עד חצות, אז יצאה ההסעה לבסיס יחידת התותחנים שבה שירת. ממן נשלח דרומה, לחזית בחצי האי סיני. לאחר שבוע של קרבות, באוקטובר, כשלחם עם חיילי היחידה בצומת 'עכביש' באזור טסה, 12 ב־ נורתה לעבר הכוח אש מצרית. ממן נפגע ומת מפצעיו. יורם, בנו הבכור, היה בן שלוש וחצי כששכל את אביו. "באותו יום החיילים ביחידה החלו להעמיס את התותחים בציוד. אבא יצא מהאוהל וניגש למלא שני ג'ריקנים במים כדי להניח אותם על עמדת התותחים. חיילי היחידה קיבלו הוראה להתחפר בעקבות הפצצה של מטוסים מצריים. במהלך אותה הפצצה אבא נפגע בעורק ראשי, איבד דם רב ולא ניתן היה להצילו". עלה 1965 במוגדור שבמרוקו. בשנת 1947 רב"ט נסים ממן נולד בשנת ארצה והמשפחה התיישבה בדימונה. נסים התקבל לעבודה במפעל 'כיתן דימונה', שם הדריך עובדים במפעל, פרנס את עצמו ותמך בהוריו, באחיו ובאחיותיו, וכעיסוק צדדי עסק בצבעות. לאחר שירות מקוצר בצה"ל הוצב לשירות מילואים בחיל התותחנים. 3 לאחר ששוחרר משירותו בצה"ל הוא נישא לאשתו טרז ונולדו להם ילדים. "אבא", מספר בנו הבכור יורם, "רחש הרבה אהבה למשפחתו, להוריו ולעשרת אחיו ואחיותיו ותמך בהם בסתר גם לאחר נישואיו. הוא היה חבר מסור ועובד מצטיין במפעל. משאת נפשו היתה לראות אותי לומד בבית הספר". "הייתי ילד קטן מאוד כשאבא נפל", אומר ממן. "הייתי הבכור מבין ילדים. לא הכרנו אבא שלוקח לגן, עוזר בשיעורים והולך לאסיפות 3 הורים. לא הכרנו אבא שמחבק ומביא מתנות בימי הולדת. הוא לא עטף אותי בטלית כשעליתי לתורה בבר מצווה ולא ליווה אותי לחופה. מה שכן הכרנו זו אמא, שבכתה המון, במיוחד בימי הזיכרון. זה היה הכי קשה. הנחמה הקטנה שלנו היא שאבא נפל על קידוש השם למען תקומת העם, 21 "עבור אמא שלי חסרונו הוא יומיומי. הם התחתנו כשאבא היה בן ואמא נותרה לבד ולא נישאה 26 . הוא נפל כשהיה בן 19 ואמא בת שוב. היא בחרה להקדיש את חייה למען המשפחה. את חסרונו של אבא אנחנו מרגישים במיוחד בימי הולדת ובמפגשים משפחתיים. אנחנו כל הזמן מדברים עליו והוא בתודעה של כולנו, הילדים, הנ־ והכאב 53 כדים והנינים. אנחנו שואבים ממנו הרבה כוחות. אני בן והטראומה לא מרפים ממני עד היום. מדי פעם אני עולה לקברו בחלקה הצבאית בבית העלמין בדימונה ומבקש ממנו רחמים. בכל פעם שמדברים על הלומי קרב ועל חברים שנפלו במלחמה, אני חושב מייד על אבא שלי, שנפל כשהייתי קטן ובקושי הכרתי אותו. הט־ שנה". 50 ראומה הזו לא נעלמת. התחושות קשות וכואבות גם בחלוף כשהיינו על סף חורבן הבית השלישי". מתי הכי מורגש חסרונו של אבא?

"אפילו לחלום עליו אני לא יכולה" רב"ט ברוך פיקאר השתתף בקרב הבלימה נגד המצרים בסיני. הוא נפגע ונפל בקרב במעוז באוקטובר 8־ 'מילנו' שעל גדות תעלת סואץ ב זאת היתה המציאות "גדלתי בלי להכיר את אבא שלי. , שהיתה 50 שלי כילדה. לא ידעתי שיש משהו אחר", אומרת רחל ברמן (פיקאר), בת חצי שנה כשאביה יצא למילואים ולא שב הביתה. רב"ט ברוך פיקאר גויס באוקטובר, ביום השלישי של המלחמה, כשהגדוד 9 בספטמבר ונפל ב־ 22 ב־ שלו ספג אש בקרב במעוז 'מילנו', שעל גדות תעלת סואץ. הוא נטמן בהר הרצל .) 50 ) ורחל ( 56 ), אבי ( 58 ), אריאל ( 81 בירושלים והותיר אחריו את אשתו ז'קלין ( האחים נותרו עם אמם בבית, בשכונת רמת אשכול, עד שנישאו. רחל, מטפלת , מתגוררת בירוחם. "כאמא לילדים אני רואה היום את 5 באומנות, נשואה ואם ל־ הדברים אחרת", היא אומרת. "כילדה חשבתי שזה בסדר. אומנם לחברות שלי היה אבא שלקח אותן לכל מיני מקומות, ולי לא, אבל לא הרגשתי שזה נורא. היו לי סבים וסבתות והייתי ילדה אופטימית. היום אני מבינה שהדחקתי. מצאתי תחליפים, למשל בשכנים שהיו קרובים אלינו ואיתם עשינו קידוש בימי שישי". נישא אחיה הבכור של רחל. "זה היה רגע ראשון של משבר", 12 כשהיתה בת היא נזכרת. "אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שהוא מתחתן ואבא לא מוביל אותו לחופה'". מה את זוכרת מימי הזיכרון? "אלה היו הרגעים שבהם ריחמו עליי, ואני זוכרת ששנאתי את זה. אצלנו במ־ שפחה לא התבוססו ברחמים עצמיים. המסר היה תמיד: אנחנו בסדר. אמא קמה מדי בוקר, התאפרה והתלבשה יפה ומעולם לא ריחמה על עצמה. אולי בגלל זה בשנים הראשונות לא הייתי בתודעה של עוצמת האובדן. אמא לא התחתנה שוב, והיו פעמים נדירות שראיתי אותה נשברת. גם אם בכתה, היא לא עשתה את זה בפניי. אפילו באזכרות היא החזיקה את עצמה". היתה פינת זיכרון בבית? "היתה תמונה שבה צולמתי כשהוא מחזיק אותי, ופשוט חתכו את הפנים שלי ומסגרו אותו בלעדיי. זאת היתה התמונה היחידה שנתלתה בבית. כשהתחתנתי מצאתי את התמונה המקורית והגדלתי אותה כשהוא יחד איתי. מאז היא אצלי". מתי הבנת שאת גדלה עם חסך? ה � , כשהאחים שלי התחתנו והפכו להורים. לקח המון שנים עד ש 20 "אחרי גיל בנתי שהיתמות שלי משמעותית. כשהשתחררתי מהצבא רציתי לקבל ממשרד הביטחון מימון לימודים ליתומי צה"ל, ושלחו אותי לאבחון עם פסיכולוג ועו־ בדת סוציאלית. שם נאמר לי שהחוסר של אבא מאוד בולט באבחון. אז נפל לי האסימון, שהיתמות הובילה אצלי לחוסר ביטחון. כחלק מהלימודים בטיפול באומנות עסקתי בנושא, והבנתי שעיבדתי את האובדן בראש אבל לא בלב. בשנים האחרונות הכאב והקושי התחדדו לי. ידעתי שחסר לי משהו ולא ידעתי להגדיר מה. לאחים שלי יש במה להיאחז. הם היו קטנים כשאבא שלהם נעלם וסבלו סבל גדול, אבל היו להם זכרונות ממנו. לי אין אפילו במה להיאחז". את מדמיינת לפעמים איך החיים שלך היו נראים עם אבא? "זה גם עניין. יש לי דמות דו־ממדית. אני לא יודעת מה הגובה שלו, איך נשמע הקול שלו, איך צלצל הצחוק שלו, ואיך הידיים שלו אחזו אותי. יש לי רק סיפורים ותמונות, וגם הן מעטות מאוד. אפילו לחלום עליו אני לא יכולה, כי הוא לא דמות אמיתית". מירב שלמה-מלמד

התינוקות היתומים של כיפור

עודד בר־מאיר

22.9.2023 ˆ ידיעות השרון 18