השרון 29.12.23

שבתאי (מימין), מזור, עפארי וגור על רקע מיצג החטופים בעיר. "די מהר הבנו שמשימת השעה תהיה בשורות מרות למשפחות של נרצחים"

"השקט שלפני הבשורה המרה" ) מדריכה וראש צוות 42( מיכל גור מזה חמש שנים באגף לשירותים חברתיים בעירייה העומד לרשותנו, שגם הוא היה בחוסר מלכתחילה. די מהר הבנו שמשימת השעה תהיה בשורות מרות למשפחות של נרצחים. באופן שוטף יש לנו צוות מצומצם שעבר הכשרה ייעודית לנושא, אבל היה ברור כי יש לגייס למשימה עוד עובדים, אני התנדבתי לצורך כך. ערכו לנו הכשרה קצרה, נעזרתי בקולגות שמנוסים בדבר וחיכינו. חיכינו לכל בדל מידע. ההמתנה ללא נודע היתה קשה מאוד". צ � "אני זוכרת רגע אחד במיוחד, שה הרגע הקשה ביותר: ● וות של פיקוד העורף, עובדת סוציאלית נוספת ואני חיכינו למעלית שתיקח אותנו למשפחה שתיכף נבשר לה את הנורא מכל. עמדנו ליד המעליות בשקט, בדממה מנסים להתכוונן ולהתכונן, וברקע היתה מוזיקת מעליות. כזה קונטרסט לחי וויה הקשה שהולכת להגיע, זה היה רגע ממש מטלטל. "אין ספק שמדובר באחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי המקצועיים, אם לא הכי קשים, וזה ילווה אותי בהמשך, אני בטוחה. מה שבכל זאת קצת מנחם זה העובדה שהיינו שם באופן רגיש, מקצועי ואנושי בשביל האחר, ברגע הכי קשה בחייו". "יש קושי גם בעבודה השוטפת שלא העמידה בעומס: ● נפסקת לרגע, והצורך לתמרן בין המשימות השונות, לבין הצרכים גם של הבית". "המשפחה והחברים מעניקים לי כוח, אני החוזק הנפשי: ● מנסה למצוא רגעים קטנים ולהיטען וגם לזכור מה באמת חשוב ולהתמקד בו, וגם העובדה שאני לא לבד בסיפור הזה. נשות ואנשי המקצוע שלצדי, שעושות ועושים עבודה מקי צועית ומדהימה בשגרה ובמלחמה, במסירות אין קץ ומכל הלב". ¿ "אחרי ההלם הראשוני שכולנו חווינו, והדאגה גם לבני ביתי, נערכנו יחד, הצוות המוביל את האגף, לתרחישים אפשריים. ערכנו מיפוי של כוח האדם

"החטוף שנרצח בשבי" ) עובד סוציאלי בהכשרתו, משמש 51( גיא עפארי בשלוש השנים האחרונות מנהל האגף לשירותים חברתיים בעיר "הדבר הראשון שעשיתי, באותה השבת הארורה, כשהבנתי את תמונת המצב העגומה, וכי אנו במצב מלחמה, דיברתי עם אשתי והכנתי אותה לכך שהזמינות שלי עבורה ועבור הילדים תצטמצם בימים הקרובים. מיד לאחר מכן התחלתי להתקשר לצוותים שלי, ראשית, לבדוק את שלומם האישי, ובאותה הנשימה, להכין אותם מנטאלית לצפוי לנו מתוקף תפקידנו. מה שהבהיר לי שלפנינו אירוע קשה מקצועית הוא שכבר באותה השבת אחר הצהי ריים התקשרו אליי מהמשטרה וביקשו שנעזור להם לבשר למשפחה של לוחם ימ"מ שנהרג באותו הבוקר, על נפילתו. "בנוסף לתפקידי בשגרה כמנהל אגף הרווחה, הפכתי בן יום למנהל מכלול אוכלוסייה, תפקיד שמשמעותו הוא טיפול במשפחות שיקיריהם נפלו בקרבות, נרצחו או נעדרו, ובמקביל, פתיחת מרכז חוסן לטובת התושבים בעיר, בנוסף המפונים שהגיעו אלינו לרעננה". 1,000־ למתן סיוע ל כשנודע לי שבנה של משפחה שליוויתי, שהיה חטוף הרגע הקשה ביותר: " ● בעזה, נרצח בשבי. הקושי הגדול ביותר היה טווח הזמן בין הרגע שבו גיליתי על הרצחו ועד הרגע שיכולנו להודיע למשפחה. ברמה האישית מדובר היה במשקוי לת שנשאתי על כתפיי, ומעצם העובדה שהגיע אליי מידע קשה ונבצר היה ממני לשתפו עם איש. ברגעים אלו הרגשתי שיושבת לי אבן ריחיים על הנשמה". "אני בעיקר מדבר ומלטף את הכלב שלי. סוג של ההתמודדות עם העומס: ● תרפיה דרך בעלי חיים, הוא נותן לי נחמה". "מה שמחזק אותי היא ההבנה שיש לי אחריות על הכתפיים החוזק הנפשי: ● לשלומם של אנשים אחרים, זאת מלחמת אין ברירה. זה וכל אותן הנגיעות האישיות הקטנות, עם המשפחה, החברים והעובדים באגף. כל זה מחזק אותי ונותן לי כוחות להמשיך". ¿

"המבט הראשון של ההורים" ), עובדת סוציאלית עם ותק של 52( עידית מזור שנה, רכזת צוות חוק הנוער באגף לשירותים 29 חברתיים בעירייה "הרגע הראשון היה מפחיד מאוד, משתק. נצמדתי למסכים, לדיווחים. חשבתי על כמות הכאב שאנשים עומדים לחוות, על החיים שלהם שעומדים להשתנות. העובדה שאנו כעובדים סוציאליים חיוניים ועוי בדים גם במלחמה, עזרה לי להתארגן מחדש. ידעתי שיהיו הודעות מרות וברור י � בעלי הודיע לי שהוא מתנדב למ 7.10 היה לי שאקח בכך חלק. בשבת של הי לואים. בבית עברנו תקופה אינטנסיבית מאוד. לצד זאת, הילדים שלנו יודעים ששנינו הרגשנו משמעותיים ותורמים באותה עת. יש לזה ערך". המבט הראשון של ההורים, של המשפחות, כשאנו הרגע הקשה ביותר: " ● עומדים עם נציג של הצבא או המשטרה בפתח הדלת, ובני המשפחה מבינים מדוע אנחנו שם. לראות את המבט התמים של האחים הצעירים של החטוף או הנרצח. אחת המשפחות סיפרה כמה חיכו ללידת הילד שלהם, שלא איתם כעת. כמה התאמצו להביא אותו לעולם, ועכשיו הוא לא יחזור". "באופן אישי, חזרתי עצובה מאוד. רציתי להיות לבד לרגע. החיזוק והעזרה: ● לא לעשות משהו מיוחד בבית. חשבתי על המשפחות שהרגע הייתי בביתן. האגף בעירייה דאג לאפשרות לעיבוד רגשי עבור מי שהודיע, לנו העובדים הסוציאליים, ונעזרתי בזה. העובדה שיצאנו בזוגות, שני עובדים סוציאלים, ולא היינו לבד, חיזקה אותי. וגם תחושות השליחות והייעוד שהציפה אותי בלהיות שם ברגע הקשה, בנוכחות שקטה, צנועה ומדויקת למשפחות". "אני מורגלת שתמיד עמוס בעבודה שלי. העמידה בעומס הרגשי והפיזי: ● כאן נוסף העומס הרגשי בתחום השכול. "תמיד אני אומרת שאין על העבודה ברווחה, בשירות הציבורי. העבודה הכי מחוברת לאנשים על כל גווניהם. אנחנו פוגשים הכל, ובתקופה הזו השכול הוא חלק מהחברה וחובתנו להישאר מחוברים ותומכים גם בתחום הקשה הזה". ¿

גיא עפארי: "הקושי הגדול ביותר היה טווח הזמן בין הרגע שבו גיליתי על הרצחו של החטוף ועד הרגע שיכולנו להודיע למשפחה. ברמה האישית מדובר היה במשקולת שנשאתי על כתפיי"

ידיעות השרון ˆ 29.12.2023 19