הצפון כרמיאל 06.10.23

עפים על החלום

גורשטיין. "התעקשתי לשרת שירות | " משמעותי צילום: דובר צה"ל

לשרת במג"ב החלום:

13 לטיסיה גורשטיין איבדה את אמה, עלתה לבדה לארץ בגיל והפכה עולמות כדי לשרת שירות משמעותי לנצח את הסרטן ולהתגייס

אשר אטדגי

בברזיל - את הקבר "השארתי הכל מאחור של אמא שלי, שנפטרה כשהייתי קטנה, את אבא ואח שלי ואת החברים. הכל עשיתי כדי להתגייס לצה"ל. גם המחג לה הארורה, זו שלקחה את אמא שלי, לא גרמה לי לוותר. אמרתי, 'אני אעשה שירות משמעותי מלא'. ישראל היא הבית שלי ועל בית נלחמים. אני דוגמה חיה לכך שאין דבר שעומד בפני הרצון". המלחמה לביטול הפטור ) משרתת במערך התיאום 20 רב"ט לטיסיה גורשטיין ( הבינלאומי בחטיבת יואב ושומרת על הגבול עם ירדן, אבל הדרך שלה אל הגיוס לא היתה פשוטה כלל. "גדלתי במג שפחה מאושרת, אבל לא היתה לי תחושת בית בברזיל", היא מספרת. "ידעתי שאני יהודייה ושקיימת מדינה, ובגיל ג � החלטתי לעלות לבדי לישראל במסגרת 'נעל"ה'. ה 133 עתי למשפחה מאוד אוהבת ותומכת בכפר סבא, ולראשונה הרגשתי בית. בעקבות אבי המאמץ, ששירת במג"ב והיווה

עבורי מודל לחיקוי, רציתי להתגייס ליחידה ולתרום למג דינה, אבל העבר הרפואי שלי לא איפשר זאת. הסכימו שאעשה שירות לאומי, וזה מה שעשיתי במשך מספר חוג דשים בבית החולים 'כרמל' בחיפה, אבל במקביל המשכתי בנסיונות להגיע ליחידה שבה אתרום יותר. ממש התעקג שתי לשרת שירות משמעותי". אף שהמלחמה לבטל את הפטור הרפואי שלה היתה מתיג שה ואינטנסיבית, גורשטיין לא ויתרה. "יותר משנה זה לקח עד שהחליטו לגייס אותי ליחידה שבה רציתי לשרת", לטיסיה בילדותה עם אמה. "לא הרגשתי בבית בברזיל"

היא אומרת. "עכשיו יש לי חלום חדש: לצאת לקצונה". לא הרגשת שתרמת מספיק? "לא. אני מרגישה שאני יכולה לתרום עוד למען המדינה שלי, למען העם ולמען הבית שלי. אני רואה את מה שקורה עכשיו במדינה, את הפילוג ואת השסע העמוק, לפעמים את השנאה. קשה לי עם זה. אני רוצה להגיד לכולם שישג ראל היא לא עוד מדינה, ישראל היא הבית שלנו. אין לנו בית אחר".

להיות אומנית החלום: צבע חדש לחיים

הכל התחיל מסט קטן של | צבעי גואש צילום פרטי

‰ קטרינה קובה עלתה לארץ, זנחה מקצוע בטוח כדי להיות ציירת וגם ניסתה להפוך את ארונות החשמל בנתניה ליצירת אומנות

דסת, "במשרד נוראי במרתף, בלי אוויר ובלי אור שמש", היא מספרת. "סבלתי ממיגרנות ומבעיות בצוואר, וגם בעלי עבר באותה תקופה ניתוח ולא עבד, מה שהרחיק עוד יותר את החלום. באיזשהו שלב הבנתי שגם אם זה יקשה עלינו כלכלית, אני חייבת לקחת את הסיכון. עזבתי את העבודה והתחלתי לצייר". 80 את הציורים הראשונים מכרה קובה בשוק האומנות ב־ שקל לציור. "ציירתי על חולצות ותיקים, שלצערי לא נמכרו במיוחד, אבל זה רק דרבן אותי להמשיך לחפש כיוון אחר, שיצליח. ככה הגעתי לציורים על ארונות החשמל בעיר. בהתחלה עשיתי את זה בחינם. התחלתי עם ציור של ילדה עם כלב מול השקיעה על הארון שליד הבית במרכז העיר. כשציירתי אנשים עצרו, החמיאו וציג למו. בהמשך עברתי לארונות חשמל נוספים". מכאן החלה עבודה סיזיפית, שכללה עליות, מורדות ואכזבות. היא למדה הוראה וטיפול באומנות וחיפשה לקוחות שיהפכו לתלמידיה. "היום אני מבינה שלאורך כל השנים זה היה החלום האמיתי שלי. רציתי לצייר ולעזור לאנשים ולא לעבוד מול מחשב. לשמחתי הגשמתי אותו. היום אני מציירת לאנשים לפי הזמנה ומקבלת השראה מכל דבר, בעיקר מהעובדה שאני עושה את מה שאני אוהבת". ומה החלום הבא? "לפתוח סטודיו משלי, שבו אטפל באומנות".

נטאלי סילבר

) מנתניה, אם לשתי בנות, עלתה 32( קטרינה קובה שנים. יחד איתה עלה המקצוע 4 לישראל מרוסיה לפני כ־ שרכשה בבריאנסק: אדריכלית ומהנדסת. אבל היא החליג טה לחולל מהפך בחיים - למדה שפה לא מוכרת, השתלבה בארץ זרה וגם בחרה בקריירה חדשה. "החלום לצייר תמיד היה קיים, אבל כשעלינו ועברנו את הקליטה זה כבר ממש בער בי", היא מספרת. "למזלי, במשרד העלייה והקליטה בנתניה התגייסו לעזרתי. הפעם האחרונה שציירתי היתה כשלמדתי באקדמיה להנדסה וטכנולוגיה ברוסיה, אבל לחיים היו תוכניות משלהם – חתונה, ילדים, עבודה, פרנסה. כשהגעתי לארץ, הקושי להתחיל חיים במדינה החדשה הוביל אותי אל הציור: הבאתי איתי סט קטן של צבעי גואש לילדים, וכשהתחלג תי לצייר זה השרה עליי פתאום רוגע. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא רוצה לשבת כל היום במשרד ליד מחשב". לקחת את הסיכון הרצון ללכת בעקבות התשוקה לצייר התנגש בצורך לעבוד, להרוויח כסף ולשלם הלוואות. קובה עבדה כמהנג

6.10.2023 ˆ ידיעות הצפון, כרמיאל 20