חדרה 06.09.24

ד"ר שגיב בביתה. ידע זה כוח

בשדה תעופה בדרום אמריקה

מונית והגענו למלון שלהם. מצאנו שלו־ שה-ארבעה חבר'ה ישראלים בלובי של המלון, בוכים ומפוחדים ומולם חמישה שוטרים הודים שגם הם אובדי עצות. הם הצביעו על החדר שבו הוא נמצא, מצאנו אותו לבוש חלקית עם תחבושות שמשת־ לשלות לו על הידיים כמו אריה בכלוב". בטח יש רגעים שקשים להכלה, איך את מתמודדת עם זה בהיבט הנפשי? "אני אופטימית מטבעי אז אני מש־ תדלת לשמור על אופטימיות. יצא לי לחלץ מישהו שזה הסיבוב השני שלו והיה לי מאוד עצוב כי הבנתי שכנראה הוא ילך לכיוון של מחלה שהיא כבר לכל הזמן. בחורה אחת שהבאנו מדרום אמריקה הייתה נשואה ובן הזוג שלה נעלם עם הילדים והיא לא ראתה אותם עד היום. נחתנו איתה בשדה תעופה ופ־ תאום היה איזה רגע של צלילות שהיא בכתה על הכתף של אמא שלה ואמרה: 'הוא לקח לי אותם'. זה עצוב, אבל בדרך כלל אני שומרת על אופטימיות". קרן גם מקרים של חילוץ שנסעת ולא הצלחת לחלץ וחזרת בידיים ריקות? "בהודו אנחנו די מלכים, אבל במדינות מתוקנות זה לא בדיוק ככה. היה מקרה אחד שקיבלנו מידע שהבחורה במצב מסוים, הגענו ומצאנו אותה במצב אחר יותר קל וההורים אמרו לנו לא להחזיר אותה, שהם יוכלו להתמודד עם זה". יש גם אנשים מאזור הגליל והגולן שחילצת? "מן הסתם, לא מעט". מהן התובנות שלך מכל מה שאת עושה בעשר השנים האלה? "אני חושבת שידע זה כוח. צריך מידע אמיתי ונגיש לאנשים שיידעו מה הסי־ כונים ולמי לפנות אם קורה משהו, כי יכול לקרות מצב כזה שההורים לא יודעים, הם אומרים 'הילד שלי טוב, לא נוגע בסמים אף פעם' ובסוף הם מגלים . 12 שהוא מעשן מגיל "הדברים צריכים להיות פתוחים. אנ־ שים צריכים לדעת מה הסיכונים. אני לא בעד ולא נגד חוקיות של חומר כזה או אחר, זה לא עניין שלי. אבל צריך להנגיש את המידע האמיתי, אנשים צריכים לדעת מה הסיכון ולעשות בחי־ רה מושכלת".

"את הסיבובים שלי מסביב לעולם אני עושה באמצעות החילוצים. אין כמעט מקום שדרכון ישראלי מאפשר להיות בו שלא הייתי בו ועשיתי ממנו חילוץ"

החבר'ה שזה קרה להם רק בגלל סמים מסתדרים אחר כך לגמרי וחיים חיים נורמליים", אומרת שגיב", הם מקבלים טיפול וזה עובר, בטח אם הם לא נוגעים בסמים שוב. זה בסך הכל דבר אופטימי, אבל זה כן מצריך טיפול. בסופו של דבר האירוע הוא אירוע רפואי והוא מצריך טיפול של רופא. בעולם הזה של חילוץ נפגעי סמים ונפש זה היתרון שלי. אני רופאה פסיכיאטרית עם המון ניסיון ובטח בתחום הזה". מה זה עושה לך באופן אישי? זה נותן לך סיפוק? "פעם הייתה לי ממש התמכרות לטי־ סות האלה. אני לא יודעת להסביר את ההרגשה הזו שנכנסים למטוס ונוחתים בעולם אחר. פתאום פוגשים אנשים שו־ נים, אוכל אחר ושפות אחרות. זה הילך עלי קסם שנים. עכשיו כשקצת ירדה כמות הטיסות וקצת התבגרתי, לפעמים נהיה בזה גם קושי מסוים". יש בך יצר של הרפתקנות? "גם הרפתקנות וגם הדרך אל הלא נודע. אף פעם אנחנו לא יודעים לאן נגיע. אני עולה על המטוס ולא תמיד יש לנו תקשורת. הייתה פעם אחת שנסענו לחילוץ בהודו, ידענו שאנחנו מגיעים למישהו עם מזג מאוד סוער. איך שהמ־ טוס נחת קיבלנו הרבה טלפונים מחברים שלו שאמרו לנו 'תבואו', אחרי שסיימנו את הבידוק האיטי בשדה התעופה, לקחנו

מתאים להיות הרופא הפסיכיאטר של מישהו כזה, אבל אני כן נשארת בקשר עם המשפחות ומייעצת ומלווה עד שהם ממשיכים למסגרת אחרת או מסתדרים". איך הרגע שאת נפגשת עם המשפ־ חות ומחזירה להם את יקיריהם? "זה רגע מאוד דרמטי כי אנשים שמ־ קבלים התקף פסיכוטי כזה, זה כמו סוג של פיגוע במשפחה. הילד שלך המתוק והמקסים שסיים שירות צבאי ונסע עכ־ שיו לטיול אחרי צבא אחרי שכל החיים שלו היו מאוד נורמטיביים - פתאום יש לו מחשבות מוזרות, הוא מדבר דברים לא הגיוניים ושומע קולות. זו סיטואציה מאוד קשה למשפחה להכלה". שמחה וגם דאגה? "הם שמחים שהם חוזרים. יצא לי לה־ ביא צעירים מבתי כלא מכל מיני מדי־ נות עולם שלישי. הכלא בנפאל היה הכי מזעזע. אלו דברים שקורים, המשפחה לא רוצה שהבן או הבת יסתבכו וכמו־ בן שרוצים להביא אותם לטיפול בארץ כמה שיותר מהר. המשפחות שמחות אבל הן לא יודעות למה לצפות. אף אחד לא מכין אותן לדבר הזה. הילד שלהם היה ילד בריא לפני כן". יצר הרפתקנות על אף המקרים הקשים, רוב המחול־ צים משתקמים וחוזרים לשגרה. "רוב

ההצלחה של החילוץ יהיו נמוכים וש־ עדיף לחכות כמה ימים, באמת חיכינו ואחר כך זה היה מתאים והחזרנו אותה לארץ מהר מאוד". יש גם חילוצים דרמטיים שגולשים לאלימות. "יש מקרים חמורים, אבל לא הגענו לסכנת חיים", היא מודה, "היינו בסיטואציות שספגנו אלימות. פעם היינו על צלע של הר במקום לא מאוד בטוח עם בן אדם שעשה תנועות קופצ־ ניות ומסוכנות. אם האדם אלים אנחנו טסים שלושה למשימת החילוץ ובמק־ רים קלים יותר, אני ועוד אדם אחד". מה היעד הכי מבודד שהגעת אליו? "דרום אמריקה זה תמיד סיוט כי הטיסות מאוד ארוכות. לאחרונה בחזור מקוסטה ריקה הייתה סערה בפרנקפורט וההשפעה של התרופות שהבאנו למחו־ לץ עמדה לפוג. הייתה סיטואציה מור־ כבת שהוא היה בלי תרופות וזה היה לא פשוט. היה פעם מקרה שמישהי ניסתה לפרוץ לקוקפיט והיינו צריכים פיזית להחזיק אותה. זרקו אותנו עם מחולץ גם פעם אחת מטיסה בגלל ההתנהגות שלו שהייתה לא מותאמת". אחרי החילוץ ממשיכה שגיב ללוות את "זה לא קשר המחולצים לתקופה קצרה. טיפולי רגיל", היא מסבירה, "לפעמים אני נמצאת יומיים-שלושה במלון עם אותו בן אדם. אנחנו מבלים זמן ביחד והוא יודע על החיים שלי. זה לא כל כך

27 ידיעות נתניה, חדרה ˆ 6.9.2024