חדרה 06.09.24

החזקתי 16 "מגיל מצלמה ובעצם | עד היום". שחר צילום: פרטי

יושבים משחקים קלפים להפגת המתח

לטיפול, והרגע לתעד אותו לא יחזור". לפני כשלושה שבועות יצא לאור הספר 'יומן מלחמה' שיזם טישלר יחד עם גורמים נוספים מן הפלוגה, ורבים מצילומיו בספר: "עסקתי במלחמה גם בתיעוד וידאו, אחרי הלחימה בעזה ראיינתי כעשרה אנשים מהפלוגה על החוויה במלחמה. חלק מה־ טקסטים נכנסו לתוך 'יומן מלחמה' יש בו צילומים רבים שלי, וגם צילומים של לו־ חמים נוספים שצילמו רגעים אפילו בט־ לפונים הניידים. הרעיון היה לייצר ערך היסטורי של זיכרון שיהיה לנו לדורות" בימים הראשונים בשובו מחמשת חודשי המילואים, עמל טישלר על בחירת תמו־ נות בקפידה, מהן הכין מצגת עבור תל־ מידיו: "אני מורה שהוא לא רק מורה, אני רוצה לבנות בני אדם. אני מאמין שאני לא יכול להגיד לאנשים לעשות דברים אם אני בעצמי לא מראה להם איך זה בא לידי ביטוי על עצמי. ולכן שחזרתי הביתה בני־ תי לתלמידים את המצגת מתיעוד המלח־ מה. מהתמונות הם למדו אילו חוויות עב־ רתי, למדו על האתגרים, הרגעים הקשים ורגעי אושר קטנים של שמחה וגאווה. אני זוכר שבשלב מסוים של המלחמה התחלתי לצלם פורטרטים של הלוחמים, מתוך מח־ שבה מדאיגה שאולי זו תמונת האחרונה, ועלי לעשות זאת הכי טוב שיש למצוא אותם ברגעי שמחה או גאווה. הראיתי להם סרטוני תיעוד של חבר, סוג של תי־ עוד שהם לא יפגשו בתקשורת או באתרי האינטרנט". התלמידים שהמתינו בדאגה לשובו של המורה צפו בהתרגשות בתי־ עוד: "בהתחלה היה הרבה שקט מצד התל־ מידים, לא הרבה יודעים איך לעכל את מה שראו, למרות שבחרתי בקפידה תמונות שאין בהן חלילה גופות או חורבן גדול. אבל הם לומדים גם להתמודד עם מה שקרה לנו כאן דרך תמונות, ועדים לכך שגם אני מתמודד עם המציאות דרך הצי־ לום, גם ובמיוחד בשעת מלחמה. רק לאחר מכן התעררו שאלות, על איך התמודדתי, מה הרגשתי, האם הרגתי מחבלים ובסוף גם סיפרו שהתגעגעו אלי ודאגו לשובי". יש לימוד מעשי מהתמונות? טישלר: "התלמידים לומדים את החשי־ בות של הצלם לבחור את הרגע שבו הוא בוחר אם הוא חלק מהקבוצה, או שלרגע הוא יוצא מהקבוצה ומתבונן מהצד על הסיטואציה, רק אז הוא בוחר לעצמו את הכלי המקצועי הנכון לתיעוד התמונה. צילום תיעודי אצל צעירים הוא פשוט כלי מדהים לבניית זהות אישית, ואף כלי לעודד ביקורתיות שאנו כל כך זקוקים לה בעולם שלנו". ¿

מקו הגבול. היו גופות של יקירנו האזר־ חים ובעיקר הרבה גופות מחבלים. קיבלנו משימות של טיהור מחבלים בשטח ויצירת מתווה לכניסה קרקעית. הגענו עם הרבה יותר חוסן נפשי מאשר בצוק איתן, אבל אי אפשר לתאר במילים את הגיהנום שהיה במקום. התיאורים הם קשים, אפילו המ־ צלמה לא יכלה לסבול חלק מהמראות". תיעוד מפאתי עזה באותה השבת בה יצא אל הדרך, טישלר לא לקח עמו את המצלמה: "בהקפצה לא חשבתי על מצלמה, ובשטח צילמתי מהטלפון הנייד. אחרי כשלושה שבו־ עות שיצאתי להתרעננות היה לי ברור שאני לוקח איתי את מצלמת הפי־ לים שלי למילואים, מצלמה מדהימה ששייכת לעולם האומנות של הצילום. מעבר לשפה והסגנון המיוחד שלה, אין בה היכולת להביט מיד בתמונה שציל־ מתי וזה היה משהו שהיה לי חשוב מאד דווקא במלחמה". מה מצלמים במלחמה? טישלר: "צילמתי המון, עם פילים שחור לבן. בשונה מצילום עיתונות או של דובר צה"ל, מדובר בתמונות 'משפחתיות' של הרגעים האישיים של החיילים. בגלל שאני אדם חברותי מאוד צילמתי רגע של חייל בשירותים בשטח, מישהו שמחפש משהו לאכול, חייל שמנקה פצעי שפשפות ועוד. כמעט לא צילמתי קורבנות, זה קשה מאוד, וגם בעיני זה לא מכבד". מאוחר יותר, המשימה שונתה: "שמרנו על מוצב בדרום שהיה חשש כי מחב־ לים יתקפו אותו, וגם ממנו יוצאים אל לחימה ברצועה. לאחר כחודש נכנסו לחודשיים של לחימה בתוך עזה למשי־ מות התקפיות בפאתי השכונות. לשם הבאתי את המצלמה הדיגיטלית שלי וצילמתי באופן רחב יותר". זיכרון לדורות המצלמה לא מפריעה בתפקיד? "ידעתי איך לשלב בין הדברים. היה לי ברור שאני קודם כל משימתי מאוד. אבל כשאני לא תופס עמדה, שלפתי את המצלמה ותיעדתי את החוויה של הלו־ חמים. רגעים בנאליים וגם מקרה שבו על הכוח שלי התפוצץ מטען, או רגע בו הוזעקו לסייע ללוחמים טיל נ"ט פגע בהם. בעת פינוי אחד החיילים צילמתי, היה לי ברור שעוד רגע הוא יוטס לארץ

"חלק מהטקסטים נכנסו לתוך 'יומן מלחמה', יש בו צילומים רבים שלי וגם צילומים של לוחמים נוספים. הרעיון היה לייצר ערך היסטורי של זיכרון שיהיה לנו לדורות"

במשך חמישה חודשים נעדר שחר ), המורה לצילום מהכיתה 32( טישלר באורט ביאליק, שיצא לדרום בבוקר באוקטובר עוד לפני שהגיעו הצווים 7 לצד הלחימה הרצופה ברצועת ‰ עזה גם דאג לתעד הכל - את ההווי של חבריו ליחידה במהלך הקרבות וההפוגה, את רגעי המנוחה והצחוק את צילומיו ‰ וגם את הקרבות עצמם הביא אל כיתות הלימוד: "זו הדרך הטובה להעביר חוויה וללמוד ממנה צילום ככלי להתבוננות על עצמך"

"התחלתי לצלם פורטרטים של הלוחמים, מתוך מחשבה מדאיגה שאולי זו התמונה האחרונה,

לרדת דרומה קיבלנו הנחיה לעצור, שאין אישור לרדת. אני חושב שאף אחד לא הבין את גודל השעה, ואם היינו מבינים, היינו מקבלים החלטה ויורדים. רבים מאיתנו עד היום מתמודדים עם העובדה שיכולנו להציל נפשות רבות. בעיני הייתה קרי־ סה טוטאלית של המערכת, ואנו יודעים בצבא למלא פקודות, אבל צריך לדעת מתי מקבלים החלטות באופן עצמאי". כבר ביום למחרת ירד טישלר עם חב־ ריו לפלוגה אל יישובי הדרום, וביומיים שלאחר האסון נכנסו אל יישובי העוטף למשימות שיקום קו ההגנה. טישלר: "המ־ טרה הייתה להחזיר את היכולת לפעול במקום, תיקנו גדרות, אמצעים שנהרסו, מלאנו דלק בגנרטורים ואף החזרנו גופות

"קום, יש מחבלים" מלחמת חרבות ברזל זו לא המלחמה הראשונה של טישלר: "בשבוע האח־ רון של השירות שלי, פרצה מלחמה צוק איתן ואני הייתי חלק ממנה. כך שמלח־ 7 מה זה חלק מההיסטוריה שלי. בבוקר באוקטובר התינוקת שלי, שהייתה אז רק בת שנתיים, התעוררה ואשתי ראתה את ההתרעות ואמרה לי 'שחר קום יש מחב־ לים בארץ'. בשעה שבע וחצי בבוקר הרבה לפני שקיבלנו צווים, הצוות שלי קיבל החלטה שאנחנו יוצאים לדרך. הגענו אל המחסנים של בציוד במרכז הארץ ועבר־ נו את שרשרת החיול, וכשהיינו בשיירה

ועלי לעשות זאת הכי טוב שיש"

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 6.9.2024 29