חדרה 11.07.25

תרבות

/ יעל קדר /

נטשה ויבגני ברכמן מנתניה, זוג מוסיקאים שעלו לפני שלוש שנים מרוסיה עם פרוץ המלחמה מול אוקראינה, עם בתם ליזה, כנרת צעירה ומבטיחה שאף ניגנה עם ‰ חולמים להקים כאן אקדמיה למוסיקה ברמה עולמית המנצח זובין מהטה, הם חושבים איך להנגיש את הקלאסיקה לדור הצעיר מהמלחמה ברוסיה אל החלום המוסיקלי בישראל: משפחת ברכמן לא עוצרת

אי אפשר את המנגינה הזאת להפסיק: כבר מגיל חמש ינקו נטשה ויבגני ברכמן מנתניה את עולם המוסיקה הקלאו סית, כאשר עוד בילדותם נפגשו אצל אותה מורה למוסיקה. מאז הספיקו להתאהב, להינשא ולהקים משפחה. השניים הקדישו את חייהם להוראה, נגינה ולטיפוח הדור הבא של המוסיקאים וחולמים לעשות זאת גם בישראל. ו � , שגדלה אל תוך המ 19 בתם ליזה בת ה- - סיקה הקלאסית, ומנבאים לה עתיד מזהיר בתחום, בחרה דווקא בכינור שסימל עבורה שונות, הבדל, התחדשות, והזדמנות לדרך משלה והספיקה להופיע ולנגן בפרויקט עם המנצח בעל השם העולמי זובין מהטה. הבית החדש חלומה של המשפחה, שעלתה לארץ לפני כשלוש שנים עם פרוץ המלחמה עם אוקו ראנה, הוא להקים בישראל אקדמיה מוסיו קלית ברמה גבוהה, בדומה לזו שפעלה בה ברוסיה, מוסד שיהווה בית לטיפוח כישו רונות, מצוינות אמנותית וחינוך מוסיקלי עמוק. נטשה ויבגני כבר החלו להניח את היסודות לכך, עם חזרתם להוראה בארץ, כשהם מביאים עמם ניסיון עשיר, גישה חיו נוכית מעמיקה ואהבה אמיתית לתלמידים ולמוסיקה. המשפחה שהשאירה מאחור חיים שלמים, אך לא את האהבה למוזיקה, הגיעה לביקור במרכז המוסיקלי 'קשת אילון' בכדי לשמוע קונצרט, ומצאה שם בית ומשפחה. "כשעלינו לישראל, הופתענו לטובה מרמת ההשכלה המוזיקלית האקדמית כאן. הן באקדמיות והן בבתי הספר למוסיקה

frederic garcia : צילום

ליזה. "המוסיקה הצילה אותנו"

yury maleev צילום: | נטשה ויבגני. "מוקירים את הגישה של הקולגות ב'קשת אילון'"

רים מאוד את הגישה של הקולגות שלנו ב'קשת אילון', הם תמיד מעדכנים אותנו מראש ברפרטואר, ובמהלך הקורס עושים כל שביכולתם כדי לאפשר חזרות והופעות משותפות עם התלמידים". אהבה משפחתית גם עבור הבת ליזה, המוסיקה היא חלק בלתי נפרד מחייה: "קשה לא להתחבר אליה כשההורים שלי כל הזמן מתאמנים, עושים חזרות עם המוסיקאים אחרים בבית או פשוט מקשיבים למוזיקה כי ממש אוהבים אותה. בבית גם היה הרבה ג'אז, אבא היה מאלתר, או מראה לנו כל מני הקלטות של נגני ג’אז שמצאו כן בעיניו. סבא שלי היה לפעמים מנגן באקורדיון. "לכן כבר מהילדות שלי המוזיקה קיבלה את התפקיד כל כך משמעותי". איך היו חבלי הקליטה בישראל? ס � בחודשים הראשונים הייתי צריכה לה " תדר, להכיר אנשים, ללמוד את השפה וכו

פועלים אנשי מקצוע ברמה גבוהה מאוד, ובזכות פועלם אנו זוכים לשמוע תלמידים מוכשרים ומאומנים היטב", אומרים נטשה ויבגני. "עם זאת, קיימים לדעתנו כמה נוו שאים שראוי לתת עליהם את הדעת". כמו מה למשל? ש � ראשית, רבים מהצעירים המוכ " רים עוזבים את הארץ כבר בשלב מוקדם, מתוך רצון ללמוד במוסדות שלדבריהם נחשבים ליוקרתיים יותר בחו"ל. בעתיד היינו שמחים לראות את האקדמיות ביו שראל מדורגות בין המוסדות המובילים בעולם. אך כדי שזה יקרה, נדרשת לכל הפחות תקופה של שקט ויציבות במדינה. "שנית, בכל הנוגע לאופן ההוראה, שמנו לב שנגנים לרוב אינם זוכים לעבוד באופן סדיר עם פסנתרנים. מספר המשרות המצוו מצם של מלווי פסנתר מקשה על קיום שיו עורים מלאים או על חזרות לתכניות שכוו ללות פסנתר, במיוחד כשמדובר בסונטות קאמריות או ביצירות עכשוויות מורכבות. "בהקשר הזה, אנו כפסנתרנים מוקיו

דומה. כעבור כמה זמן, השתתפתי בסמינר של 'קשת אילון' בחורף, לאחר מכן באביב ומאז לא פספסתי את האפשרות להשתתף שם כי זאת הזדמנות נהדרת לקבל שיעורים ולנגן על הבמה. בזכות האקדמיה שאני לוו מדת בה, היה לי מזל להוביל את התזמורת בקונצרטים בניצוח של זובין מהטה בפרנו קפורט ובניצוח של להב שני פה, בברונפמן אודיטוריום. כמו כן, אני שנתיים מנגנת ברביעית 'גרטלר' שכל קיץ עולה לאוויר ברדיו, מופיעה בצוותא ובסידרה קאמרית באקדמיה. בנוסף, קיבלתי כמה שיעורים מיצחק פרלמן במסגרת התוכנית שלו. אז אני חושבת שישראל נתנה לי קבלת פנים חמה. איך השפיעה עליכם המלחמה מול איראן? "היה בהחלט מפחיד. הכל נעצר, אבל לא היו לנו מחשבות כמו למה או אולי כדאי לצאת מהמדינה. מה שהציל אותנו זה (שוב) המוסיקה. ככה היה אפשר לברוח ולזמן מה לא לחשוב על מה שקורה". ¿

בני נוער מחדרה העלו על הבמה סיפורי חיים של שורדי שואה ובני הדור השני, במסגרת פרויקט שמחבר בין זיכרון, זהות והמשכיות בין-דורית סיפורים וגעגוע: זיכרון חי על הבמה 11

בערב מרגש במנהרת הזמן: ו � סיפורים של ש 11 ומלא מפה לפה הוצגו רדי ושורדות השואה תושבי חדרה על ידי בני הנוער. מדובר במיזם ייחודי שמתקיים זו השנה השלישית בעיר ביוזמת עזרה ועידית דגן, ומביא אל הבמה סיפורים אישיים של שוו רדות ושורדי שואה ובני הדור השני, שחו שפו בגילוי לב את זיכרונותיהם, פחדיהם וגעגועיהם. הפרויקט מאפשר לשורדים

הזכרון הקולקטיבי, כמה חשוב להמשיך ולספר. הפרויקט התאפשר בזכות שיתוף פעולה של המחלקה לאזרחים ותיקים באגף הרו ווחה של עיריית חדרה, עמותת “תיאטרון עדות” בהובלת עזרא ועירית דגן, “תיכון חדרה” (ובמיוחד חטיבת הנעורים בתיכון חדש בית אליעזר), עמותת “גיל”, מרכז וינברג, ג’וינט אש”ל וצוות אולם רנה שני. ¿

לשתף את סיפור חייהם עם בני נוער מחו טיבת הביניים “תיכון חדש בית אליעזר”, שהפכו את הזיכרונות למחזה נוגע ללב. החיבור, כך נמסר מהעירייה, בין השורדים לדור הצעיר יוצר גשר של אנושיות, זיו כרון והמשכיות, סבתא לנכדה, סב לנכדו, כדי שהזיכרון יישאר חי גם בדורות הבאים. השנה, דווקא בתקופה בה עולות תחושות של כאב, שכול, דאגה ופחד, המפגש הזה מקבל משמעות נוספת ומדגיש כמה חשוב

צילום: דוברות עיריית חדרה | עלו על הבמה

11.7.2025 ˆ ידיעות נתניה, חדרה 22