חדרה 11.10.24

סא"ל מיטל סלבין. "העצב מגיע במנות גדולות ואינטנסיביות"

מיטל ואחיה אייל ז"ל

יום אני בוכה, לפחות פעם אחת. אני עוברת מרגע מרגש לרגע קשה. זה כל הזמן סביבך. חודשים ארוכים שכל יום את בלוויה. אני לא מנסה לעצור את הד־ מעות, לא מול המשפחה, לא בלוויה, אני מאפשרת לעצמי לבכות". "אבל בתוך כל התפקיד הזה יש המון רגעי נחת, שמחה וגאווה. כשאני רואה מש־ פחה שמתחילה שיקום או פצוע עם פרוטזה שמדבר על העתיד, או חייל עם פציעת ראש שמתחיל לדבר, אלו רגעים שממלאים אותי בשמחה אמיתית וסיפוק רב". החללים והפצועים "הם הסיפור האמיתי" השנה הזו לא דומה לאף רגע בקריירה הצבאית של סלבין. "העבודה הכפילה . גם אנשי המילואים 100 את עצמה פי שהתאספו סביבי פועלים ללא הפסקה. בלעדיהם לא היינו מצליחים שום דבר". את מדברת עם המשפחות על חייך? "לפעמים אני משתפת אותם גם במה שעובר עליי בבית. משפחות רבות מחזקות, מתעניינות, מציעות עזרה. יש אב שכול שכל יום שישי מתקשר אליי ואומר 'רק רציתי להזכיר לך אותך, את הילדים שלך, את הבית שלך. אל תשכחי שאת חשובה, אל תשכחי לחייך', הוא רק מתקשר להז־ כיר, אומר שבת שלום ומנתק". אילו רגעים הכי קשים עבורך? "כשמגיע שם שאני מכירה. אני חושבת שזה האירוע הכי קשה לכל קצין נפג־ עים. וזה קרה לא אחת בשבעה באוקטובר כשהגיעו הרבה שמות של חברים טו־ בים שלי מהחטיבה. כשאת יודעת איך החלל נראה, מדבר והולך, זה כבר אישי. זה יותר מחייב ומורכב, כי את מרגישה שהוא מסתכל עלייך, שיש לו ציפייה. את לא יכולה להתנתק ממי שנמצא בא־ רון הקבורה ומדמיינת אותו מביט בך". יש שחיקה? "יש שיגידו שזה תפקיד שוחק אבל גם כשהיו לי הזדמנויות בחרתי להישאר. חשוב לי שיכירו את מסירות הנפש והרוח של החיילים והמפקדים שלנו. שנה במל־ חמה אני רואה אותם, שומעת את הסיפו־ רים של הנופלים, זה דור הניצחון. כל מי שנקבר או נפצע מייצג את הטוב ביותר שיש לנו במדינה. הם נלחמים על הבית ועושים את זה באהבה גדולה, הם הסיפור האמיתי ולא אני". ¿

"שנה במלחמה אני רואה ושומעת את הסיפורים של הנופלים, זה דור הניצחון. כל מי שנקבר או נפצע מייצג את הטוב ביותר

שיש לנו במדינה"

מנות על שם חלל נוסף. הילדים שלי פותחים הכל, נהנים מהממתקים ואני מתבוננת בסיטואציה והכל מתערבב. הילדים למדו לחיות עם זה. אם אנחנו בדרך ופתאום אמא מקבלת שיחה, הם כבר מזהים לבד את הדיבור שלי, הם מבינים שאני צריכה להחזיר אותם הבי־ תה ולנסוע. באופן טבעי העצב משפיע על חיי". את מטפלת בעצמך? "החלטתי שכרגע אני לא נוגעת בזה.

ניסיתי כמה פעמים במהלך המלחמה לקבל טיפול אבל זה לא התאים. אני לא במצב של לעצור ולעבד או לבחון ולה־ עמיק את מה שעובר עליי כי אז אחשף לתמונה הגדולה וזו חוויה שעדיין לא נגמרה. ברור שזה משפיע עליי, אני לא אוכלת טוב, אני לא ישנה טוב, אני לא עושה ספורט כמו שהייתי עושה. אני לא שומרת על עצמי. אין לי את האנרגיות כמו שהייתי רוצה, יש הרבה רגעי עייפות וייאוש, יש הרבה שאלות של 'למה?' כל

אוגדה, אז למזלנו היו הרבה מתנדבים ואנשים טובים שעזרו לנו". מה באמת קורה בבית בימים כאלה? "ניסיתי בהתחלה לעשות הפרדה, לש־ מור על הילדים והבית רחוק מהדברים הקשים שעברתי, אבל זה בלתי נמנע. אחת התמונות שלא תעזוב אותי זה שנ־ כנסתי הביתה בפורים, ביד משלוח מנות ממשפחה שכולה, על הספה אבא שלי שותה בירה מלייבל על שם חלל צה"ל ולפתע דפיקה בדלת, חלוקת משלוחי

35

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 11.10.2024