חדרה 15.04.22

כסף יש הרבה כסף בספורט הישראלי, השאלה היא רק מאיפה הוא מגיע ואיך ולמי הוא מחולק. יש כמובן את הכסף מההימורים הבלתי חוקיים, שהולך לעברייניםשמפעילים אותם ולא מגיע לספורטאים – אז נשים את זה בצד. הכסף שזורם בעורקי הספורט ונותן לו חיים מגיע בעיקר מהטוטו ומהבעלים הפרטיים. ומי שצריכים אותו בעיקר הם הספור ־ טאים האולימפיים. אל תקחו בתור דוגמה מייצגת את לינוי אשרם, שהרוויחה יותר ממיליון שקל בעק ־ בות הזכייה במדליית הזהב האולי ־ מפית. רוב האתלטים, המתעמלים והשחיינים מגרדים ביום־יום שקל לשקל. כדי לקבל את הכסף הגדול הם צריכים להגיע קודם להישגים, אבל בשביל להגיע להישגים צריך כסף. חד גדיא, חד גדיא.

אבוקות פירוטכניקה = אווירה נהדרת ביציעים אבוקות ורימוני עשן שמושלכים למ = ־ גרש. את המשוואה הזאת צריך לנתק. תשאלו את אדהם שביטה, שהגיע לצ ־ שנה בדרבי התל אביבי 18 פות לפני וחטף רימון עשן בראש, מה שהפך אותו לנכה לכל החיים. וכאילו לא למדנו כלום, תשאלו את צ'ינו חאג' יחיא, שספג פגיעה ישירה בראשו מאבוקה רק לפני פחות מחצי שנה. למי זה מועיל? היחידים שנהנים מזה הם המשליכים עצמם, שי ־ כולים להתגאות בכך שמצאו נקבים חד ־ שים בגוף שבהם הם יכולים להסליק את הפירוטכניקה, ושהם שוב הצליחו לה ־ ערים על המשטרה. הרעה החולה הזאת הגיעה גם לאימונים, שבהם אוהדים רו ־ צים להלהיב את השחקנים לפני משח ־ קים חשובים. תראו לי שחקן אחד שקיבל זריקת מוטיבציה מזה שמישהו השליך לו רימון עשן לפרצוף. עשן בלי אש.

שופטים תחת התקפה לחיינו הייתה אמורה VAR כניסת ה־ להפחית את כמות טעויות השיפוט ולהוריד את הלחץ מהשופטים. החלק הראשון של המשוואה התממש: יש פחות טעויות שיפוט, בטח קריטיות. אז למה הלחץ של השופטים לא רק שלא פחת, אלא אפילו גבר? קודם כל, בגלל שיש פחות טעויות שיפוט – כל אחת מהן מקבלת יותר נפח ומשמעות. בנוסף, השחקנים, המאמנים וכל מי שמסביב קולטים שיש מישהו שלוחש משהו באוזנייה של השופט – והוא יכול לשנות את פסיקתו. אז אם הוא יכול, למה לא אנחנו? נלחש (או יותר נכון, נצעק) גם אנחנו את מה שיש לנו להגיד, ואולי השופט ישמע גם לנו. יש מקום למשא ומתן. השופט על הדשא הוא כבר לא הפוסק הבלעדי. המאמנים מוסיפים את שלהם בתנועות ידיים עצבניות, והנה לנו מערכת שיפוט לתפארת עם ישראל (למרות שה ־ תופעה הזאת התפשטה בכל העולם). אקטיביזם שיפוטי.

בעלים מתערבים

חילופי מאמנים

בעסקים הפרטיים הם קובעים הכל: מי יעשה מה, מי יקבל איזה תפקיד ולאן יילך הכסף. אז למה כשהם קונים קבוצת ספורט, מכספם הפ ־ רטי, הם לא יוכלו לקבוע מה ייעשה איתו? נכון, בעל המאה הוא בעל הדעה, אבל מצד שני – האם לאותו בעל מאה יש מספיק מידע כדי לגבש לעצמו דעה? לניהול מועדון ספורט יש הרבה היבטים, והשאלה היא איפה מותחים את הקו. איפה מסתיימת המעורבות של הבעלים והיכן מתחילה האוטונומיה של אנשי המקצוע. מי שיודע ללכת בין הקווים ולשמור על פרופורציות, יצליח. אלי טביב רצה לקבוע הכל (ולא כולם אהבו את זה), איזי שרצ ־ קי רוצה שיתחשבו בדעתו מדי פעם (וחלק מהמאמנים הסתכסכו איתו על זה) ומיץ' גולדהאר לא מתערב מקצועית ממקום שבתו בקנדה (ויש כאלה שמצטערים על זה). הפתרון הוא מעורבות, אבל לא התערבות.

מאמני כדורגל הם כמו שחקני כדורסל – לא משנה מי פותח, הכי חשוב זה מי מסיים. בזמנים נורמ ־ ליים, מאמן מכין קבוצה בקיץ, רץ איתה כל העונה ובסיום מקבלים החלטה אם הוא ממשיך לעונה נוס ־ פת. אבל אנחנו לא נורמליים, ולכן אצלנו המאמן מתחיל את דרכו בחורף, אחרי שהחליף מאמן אחר, שורד איכשהו עד האביב, פותח בקיץ עונה נוספת ואז בחורף הבא מעביר את השרביט לבא בתור. המאמן עומד למעלה, חשוף בצריח לכל הביקורות, ובזמן שהשחקנים מתחבאים למטה בזמן כישלונות, הוא זה שגם משלם את המחיר. המאמנים הסתגלו כבר למצב, הם יודעים שזה גלגל ענק עם עליות ומורדות – והעיקר זה להישאר על הגלגל. לא פלא שהמאמנים הוותי ־ קים החליטו לרדת מהגלגל הזה, הסיבובים עושים להם כאבי ראש. משבר אימון חזק.

בידוד למאמנים, אנשי הצוות המקצועי והב ־ עלים (ע"ע מכת בעלים מתערבים) נוסף בשנתיים האחרונות גורם נוסף שקבע את סגל הקבוצה וההרכב שלה במשחק. נגיף הקורונה, שהשבית שחקנים וקבוצות שלמות, דחה משחקים וביטל ליגות. למ ־ עשה סגר את העולם. לא צריך היה אפילו להידבק במחלה, מספיק לעמוד ליד מישהו שהתעטש – והופ, שבוע בבידוד. הליגות המקומיות נכנסו להקפאה, האולימפיאדה והיורו נדחו בשנה, היורוליג בוטלה והרסה למכבי ת"א עונה טובה והיציעים התרוק ־ נו. זאת הייתה חוויית ספורט מסוג אחר, מהסוג הרע שעדיף שלא יחזור. העיקר הבריאות. חג שמח.

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 15.4.2022 51