חדרה 18.02.22

הניצחון של מריאם

,19 בת ה- מריאם בן דוד תושבת חדרה, איבדה את ראייתה בגיל . אבל היא לא נותנת למגבלה לעצור 11 אותה. היא העיוורת הראשונה והיחידה בארץ (ולדברי מאמנה, בר שפר, בעולם) שסיימה קורס מדריכי אומנויות לחימה ואף עשתה זאת בהצטיינות. היא מתמחה בנו גי ג'יו ג'יטסו וקטפה שלל מדליות בתחרויות. בן דוד נולדה עם תסמונת נדירה שגרמה לאיבוד ראייתה בילדו ר תה. עוד לפני שהסתערה על עולם אומ ר נויות הלחימה, היא הייתה ספורטאית מצטיינת בנבחרת הנשים בכדורשער. היא מלאת אופטימיות, מרצה על הע ר צמה בפני קהלים שונים ונחושה לשבור עוד ועוד תקרות זכוכית. התדרדרות בראייה "נולדתי עם לקות ראיה בעין שמאל, כשבעין ימין היה עיוורון מלידה", היא מספרת. "תמיד ידענו שמתישהו הראייה תדעך לגמרי, אבל לא ידענו מתי. זו תופעה נדירה למדיי שמתרח ר שת אחת לשני מיליון לידות בערך, ואין עליה הרבה מחקר. מילדות הוריי ניסו להכין אותי ליום שלא אראה עוד. עד בערך הייתי ילדה רגילה. למדתי 11 גיל במסגרות חינוך רגילות, הייתי בכל חוג אפשרי: היפ הופ, מחול, שחייה, רכיבה על סוסים. ההורים חלמו על מוזיקאית אז ניגנתי בפסנתר הרבה שנים, אבל לא הייתי מפוקסת עדיין על משהו שממש ר � , החלה התד 11 רציתי. בערך בגיל דרות מאסיבית בראייה בעין שמאל. פתאום עצמים הפכו לכתמים, אנשים לכלליים ונפלתי המון, הבנו שזה הגיע. תודה לאל, אני שמחה ובהכרת הטוב על המשפחה שלי והחברות שלי שלא נתנו לזה להפיל אותי. ברור שהיה דאון בה ר תחלה, אבל לא חוויתי בריונות, הצקות, חרמות על רקע המוגבלות, טראומה כזו, תודה לאל, נחסכה ממני". בשלב הזה הצטרפה לתנועת "נוער ביחד" שמגבש בני נוער בעלי לקויי ראייה ולוקח אותם לשלל חוויות. "עשיתי את זה ממקום של הזדהות", היא מספרת. "כל השבוע אתה במסג ר רות רגילות, וכאן זה אנשים שמבינים אותך ממש, עד היום הם החברים הכי טובים שלי". באמצעות התנועה הת ר וודעה לענף הפראלימפי "כדורשער" לעיוורים ולקויי ראייה. "הייתי הילדה הכי צעירה וכשהצ ר טרפתי גם בקושי היו בנות בתחום, אז התאמנתי הרבה עם בנים", היא מספרת. "זה חייב אותי לעצמאות, כי נסעתי לבד לעפולה, לתל אביב ולירושלים שם היו האימונים. אמא שלי תמיד אמרה, שזה כמו ילד שלומד ללכת, אם לא תתני לו להתנסות הוא יזחל כל הזמן". במסגרת הזו עשתה חיל, טסה למ ר חנות אימונים בפינלנד ולאליפויות כבר טסה לאליפות 14 אירופה. בגיל עולם בהונגריה, כחלק מנבחרת נוער, ולאחר מכן עלתה לנבחרת הבוגרות. 14 "הייתי ספורטאית הישגית שעושה יחידות אימון בשבוע. זה מינף אותי מאוד. זכיתי בכל מיני תארים כמו ספו ר רטאית השנה של הנוער בכדורשער, טסתי המון. גם נלחמתי על קריטריון כי נבחרת הנשים הגיעה 2020 לטוקיו

לשם, הייתי צריכה להילחם בחברה ממש טובה שלי, והפסדתי בגאווה וב ר כבוד. הגיע לה לזכות, כי היא הייתה יותר טובה ממני". תלחמי או תברחי ע � , כשחזרה לחדרה מאימון ב 17 בגיל פולה, עברה תקיפה מינית, מה שהוביל אותה לקריירה באומנויות לחימה. "רציתי לקחת מונית חזרה הביתה ומי ר שהו שאל אותי אם אני מחכה למונית, עניתי שכן ועליתי. הסתבר לי מהר מאוד שמונית זאת לא הייתה. כל הסי ר דקות, אני כל 40 פור נמשך משהו כמו הזמן התנגדתי, אמרתי לו שאני קטינה ואני מבית דתי וזה לא מתאים. בסוף בנס שברתי לו את האף, ונמלטתי. אמ ר רתי לעצמי 'תלחמי או תברחי, עדיף לך לא לקפוא'. יצאתי החוצה. לא ידעתי איפה אני, תפסתי לאיזו קשישה את היד ושאלתי 'את יכולה להגיד לי איפה אני'. כשהגעתי הביתה היה לי שבריר שניה של התלבטות אם לספר לאחותי הקטנה מה קרה. ואז, כשהיא פתחה את הדלת, ישר אמרתי לה. היו שלושה חודשים של בדיקות מסויטות, די.אן.איי וכדומה. אבל יום אחרי האירוע, כבר חזרתי לנ ר סוע במוניות. אמרתי לאמא שלי שאם אני לא שוברת את הפחד הזה היום, הוא לא יישבר אף פעם". בעקבות האירוע, החליטה ללמוד הגנה עצמית, אך זה לא היה פשוט: "אמרתי לחבר טוב ולאחי שבכוונתי ללמוד הגנה עצמית, משהו בקטנה, וחיפשתי מאמנים. כל מי שפניתי אליו ושמע שאני לא רואה - לא הסכים. אני לא כועסת ולא שופטת, כי זה עיוורון, זה דומיננטי, לא משהו מינורי, ויש סי ר פור של ביטוחים. אבל התאכזבתי, כי כבר הייתי ספורטאית הישגית. ככה עברו תשעה חודשים וכבר הייתי על סף ייאוש. ואז מצאתי מאמן בשם בר שפר והתקשרתי אליו. החלטתי לא להגיד לו בטלפון שאני לא רואה. אמרתי לו שיש לי לקות ראייה, אבל מינורית. למחרת הגעתי לסטודיו. רציתי שיראה ויבין שאני סבבה עם זה. לשמחתי, לא רק שזה לא הרתיע אותו, אלא שמיד הוא אמר לי 'את אייקונית. בואי נעשה מזה קריירה'. לקח לי זמן להבין מה הוא רוצה, בכלל באתי בשביל הגנה עצמית, בסיסית". שנה וחצי אחרי שהחלה באימונים אצל שפר בסטודיו החדרתי "שאדו", כבר היתה אלופת ישראל בנו גי ג'יוג'יסטו ברזילאי, אמנות הלחימה בה היא מת ר מחה ומגדירה אותה: "האובססיה שלי". מן הרגע הראשון באימונים היה ברור לה ולמאמן שלה שהיא נלחמת רק מול לוחמים רואים. לפני כשנה פרשה מהכדורשער והיא מקדישה עצמה לאומנויות לחימה בלבד. "לא ידעתי שזה יתפתח לזה, לא תכננתי לפרוש מהכדורשער ולהתמקצע בזה, היתה לי קריירה, מלגות, וטיסות", היא מסבירה. "אבל זה מה שאני אוהבת, והיה ברור שאני מאתגרת עצמי ונלחמת רק מול רואים. הייתי אלופת ישראל בנו גי, הבאתי מדליות כסף וארד ואני מכו ר רה לתחרויות. זה המקצוע שלי, להיות ספורטאית, אני לא יודעת אחרת".

בערך בגיל , החלה 11 התדרדרות מאסיבית בראייה בעין שמאל. פתאום עצמים הפכו לכתמים, אנשים לכלליים ונפלתי המון, הבנו שזה הגיע. תודה לאל, אני שמחה על המשפחה שלי והחברות שלי שלא נתנו לזה להפיל אותי"

מריאם בן דוד איבדה את הראייה הותקפה מינית 17 ‰ בגיל 11 בגיל ‰ ואז החליטה להיכנס לעולם אומנויות הלחימה ‰ היום היא אלופת ישראל בנו גי ג'יו ג'יטסו, כשבדרך לתואר היא מנצחת רק מתחרות רואות ‰ "אני מוצאת במה אני טובה ומביאה את זה לקצה", היא אומרת

צילום: נחום סגל

מירית ג ולן

איך נלחמים בלי לראות? "אמנות הלחימה הזו מתרכזת בקרקע. אני מרגישה שראייה היא לגמרי חס ר רון כי המטרה היא ליצור כמה שפחות דיסטנס. בגלל שאני לא רואה יש לי הרבה מה לאחוז כי הקרב מבוסס מגע. אני מוצאת במה אני טובה ומביאה את זה לקצה. ככלל, אני חושבת שגבולות נועדו בשביל שנשבור אותם. אם מבחי ר נת אנשים אחרים שברתי איזו סטיגמה, עשיתי את שלי. בנוסף, מכיוון שאני

לא עיוורת מלידה, יש לי גם זכרון חזו ר תי מאוד חזק. בתחרות הראשונה שלי בקרב הראשון, המתמודדת מולי לא שמה לב שאני לא רואה. בקרב השני, כשהבינה, היא ניסתה לתקוף אותי מא ר חורה, קלטתי בשנייה שאין מולי אף אחד, הסתובבתי והפלתי אותה. ברור שזה לא קל, אבל אני חושבת שלא מעמידים אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אומרים גם שמאחורי כל ענן מסתתרת קשת. אני מאמינה שכל אחד

30

18.2.2022 ˆ ידיעות נתניה, חדרה