חדרה 28.10.22

/ משה מ ר ק ו ס דו"ח מרקוס

m o s h e - m k @ y e d i o t . c o . i l

זה לא כל הקבוצה, זה אני הכדורגל הואמשחקקבוצתי, אבל כמו בפוליטיקההואהופך להיותמשחקאישי כשהמאמניםחוטפיםאת כל האש גם כשהם לאממשהסיפור המרכזי ‰ מאסף נימני עד משפחתשום

ספורט

בני לם. לא התכוון ללכת צילום: | הביתה עוז מועלם

אסף נימני. על הגריל מהרגע צילום: | הראשון עוז מועלם

ביום שלישי הקרוב נלך כולנו (שוב) לקלפיות כדי לב ־ חור (שוב) בין "רק ביבי" ל"רק לא הפתקים השונים שיחכו 40 ביבי". בין לנו מאחורי הפרגוד נוכל למצוא בין היתר את "הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו", "יש עתיד בראשות יאיר לפיד", "מפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי", "המחנה הממלכתי בהנהגת בני גנץ", "צעירים בוערים בהנהגת הדר מוכתר" ואפילו "איחוד בני הברית בראשות רב חובל בשארה שליאן". ככה זה הולך היום, מפלגות והעומד בראשן. האידיאולוגיה והד ־ רך הפוליטית נדחקות הצידה לטובת המנהיג, המוביל, זה שעומד בפרונט. פעם לא היה צריך לכתוב "מפלגת העבודה בראשות דוד בן־גוריון" או "הליכוד בראשות מנחם בגין". הקו ־ לקטיב היה יותר חשוב מהפרט, ולא חשוב כמה המנהיג כריזמטי. ולמה אני כותב את הדברים האלה במדור הספורט? כי הספורט הולך באותה דרך של העמדת הפרט בחזית ולא הקבוצה. כן, גם בענפים הקבו ־ צתיים שבהם יש חשיבות מכרעת ל"ביחד", לפעמים על חשבון ה"לחוד". לא צריך ללכת רחוק, אפשר להתבונן מסביב על קבוצות השרון. מכבי נת ־ ניה למשל. יש הרבה סיבות לנפילה של הקבוצה העונה: הרומן הרוסי של עדן קארצב, הזרים שאלמוג כהן הביא מהליגה השנייה בגרמניה והתבררו כנפילה, רכש ישראלי מאכזב, הפ ־ ציעות של עומרי גאנדלמן ופטריק טוומאסי, עייפות החומר של שחקנים, שחלקם רצו לעזוב ונאלצו להישאר. אבל ברגע שבני לם זרק רמז מעורפל על מחשבה שהוא שוקל אולי להחזיר את המפתחות – הרבה אנשים קפצו על המציאה וקראו לו לעזוב, ובמקביל

ייעצו לאייל סגל לפטר אותו. אחר כך לם הסביר שכאשר הוא אמר "ללכת הביתה" הוא התכוון ללכת לבית שלו כדי לחשוב. אבל הסכינים כבר נש ־ לפו. ככה זה עובד, המערכת יכולה להיות רקובה עד היסוד (לא במקרה של נת ־ ניה, כמובן), היכולת והביטחון של השחקנים על הפנים ואלילת המזל מפנה עורף, אבל את המחיר תמיד יידרש המאמן לשלם. זו אמירה קבו ־ עה של בעלים מפטרים: "אני לא יכול להחליף את כל השחקנים, אז העפתי את המאמן". במקרה של נתניה, הפ ־ תרון והמציל של העונה שעברה הפך פתאום לבעיה ולמטביע של העונה הנוכחית. אבל ייאמר מיד, האמירות האלה שייכות בדרך כלל לאנשים מחוץ לקבוצה וגם מחוץ לעיר, לא של האוהדים. אלה זוכרים חסד נעו ־ רים ללם, לא רק מהעונה שעברה אלא גם מתקופתו כשחקן. לא שזה מבטיח נאמנות נצח, אם המצב מידרדר יותר מדי אף אחד לא חסין, אף בינתיים הוא עדיין הבן האהוב שמקבל צ'אנס לתקן את התקלות ולצאת לדרך חדשה. נימני על הגריל אסף נימני נמצא על הגריל בהפועל חדרה מרגע שקיבל את תפקיד המא ־ מן, והוויכוח בין הפרשנים היה חגיגי. כלומר, באיזה חג תסתיים הקדנציה שלו. הפסימיים (או הרעים) חישבו את קיצו עד ראש השנה, וטובי הלב נתנו לו ארכה עד שמחת תורה, אולי נר ראשון של חנוכה. המינוי שלו בכלל הוגדר כברירת מחדל, נהג מחליף שקיבל בינתיים את ההגה עד שיגיע המבוגר האחראי וייקח את העניינים לידיים. כל הפסד הגדיל את עוצמת

הסעיף שמקנה לאוהדים עשרה אחו ־ זי בעלות על הקבוצה, זכות שניתנה להם על ידי סתיו שחם באמצעות אלי יאני ועברה בירושה ליצחק שום. אבל זה, איך אמר איתן כבל, פ־ר־ו־צ־ד־ו־ ר־ה. האוהדים רוצים שקיפות בניהול, משפחת שום טוענת שאין לה מה להסתיר ושכל הנתונים הרלוונטיים מופקדים ברשות לבקרה. מבחינה מקצועית, חמש השנים תחת משפחת שום לא היו גרועות יותר מאשר יתר השנים בתולדות המועדון. עונה אחת קטסטרופלית, עלייה אחת הירואית, הישרדות אחת, ירידה אחת ועונה אחת בינונית. לא משהו מיוחד במו ־ עדון הנדנדה של הכדורגל הישראלי. שום עשה טעויות, הוא עצמו מודה בזה, אבל הוא גם שילם עליהן. אחזור להתחלה, אני עדיין לא מבין איזו בעיה מהותית יש כאן - מלבד העניין האישי. אולי זו ההתנהלות של משפחת שום, שנתפסת בעיני חלק מהאוהדים כשחצנית ומתנשאת, ואולי אלה המשקעים האישיים של חלק מראשי המחאה שהיו בעבר עובדי המועדון (בשכר או בהתנדבות) והראו להם את הדרך החוצה. בכל מקרה, גם במקרה הזה ניצב העניין האישי לפני הקבוצתי. חרם האוהדים פוגע כרגע יותר בקבוצה מאשר בבעלים שלה. אוהדים אמיתיים קודם כל מעודדים את הקבוצה, כי הם הלב שלה. שחקנים באים והולכים, גם המאמנים מתחל ־ פים ואפילו הבעלים לא נשארים לעד. מי שנמצא שם כל הזמן אלה האוהדים, והם צריכים לחשוב על טובת הקבוצה, גם אם לדעתם טובת הקבוצה היא שה ־ בעלים יעזבו. כאשר אוהדים מחרימים את הקבוצה, הם למעשה מחרימים את עצמם – כי הם הקבוצה. אחרת, בסוף תישאר רק אדמה חרוכה.

הלהבות מתחת לכיסא שלו, וכל ניצ ־ חון העניק לו בלון חמצן קטן. אף מילה על הבעיות הכספיות של המועדון, על התקציב הקטן יחסית, השחקנים שעזבו ועדיין לא נמצא להם תחליף הולם. כאילו שאסף נימני הוא חזות הכל. אולי זה מתאים לחלק מהגורמים במערכת להפנות את כל הזרקורים לעבר המאמן ולהשאיר את המחדלים שלהם בחושך. נכון, כל קבוצה מורכבת מפרטים רבים, אבל כאשר שולפים פרט אחד מתוכה והופכים אותו לעיקר – אף אחד לא מרוויח. יש רק מפסידים. הפועל חדרה היא קבוצה של ני ־ סים. בכל שנה היא מוצאת נס חדש, שייתן לה עוד עונה בליגת העל. פעם זה פגיעה בול בזרים, פעם זה מאמן שהכל מתחבר לו כמו שצריך ולפע ־ מים זה פשוט יריבות חלשות יותר. מתי יסתיימו הניסים האלה? בחדקה מקווים שכמה שיותר מאוחר, וזה בטח לא תלוי בזהותו של המאמן. אז תניחו לנימני ותנו לו למשוך את העגלה עוד קצת במעלה הגבעה. הכל נשאר במשפחה בהפועל כפר־סבא העניין האישי הפך העונה לעניין המרכזי. קרב אישי בין חלק מהאוהדים לבין יצחק שום ובני משפחתו. אני מנסה כבר חודשים ארוכים להבין את מהות הסכסוך, ולא מצליח. הנהגת האוהדים דיברה על נתק בין משפחת שום לקהילה, אבל אני לא רואה איך זה בא לידי ביטוי מעשי. אחר כך כעסו על התלונות והתביעות האישיות נגד ראשי המ ־ חאה, אבל זה קרה אחרי שההפגנות כבר התחילו. עכשיו הם נשענים על

ברגע שבני לם זרק רמז מעורפל על מחשבה שהוא שוקל אולי להחזיר את המפתחות - הרבה אנשים קפצו על המציאה וקראו לו לעזוב, ובמקביל ייעצו לאייל סגל לפטר אותו

36

28.10.2022 ˆ ידיעות נתניה, חדרה