חדרה 7.6.24

הרב אנגלמן. "יצאתי לבדוק את השאלה עד כמה אפשר בכלל לשנות גורל חיים מוכתב מראש"

כריכת הספר צילום: | כנרת זמורה ביתן

העלה מחדש אספקטים שונים לגמרי שנותיה למדה 76 שמדינת ישראל ב להכיר אותם על בשרה: "גם את זה פגשתי", הוא אומר, "את הכאב העדתי שעדיין פועם במקומות מסוימים. כאב על חברה יהודית למופת בארצות המזרח - במקרה של משפחת טייב כוכבי הספר, בנים לשושלת מפוארת של רבניה הרא־ שיים של תוניס – חברת מופת שקרסה עם העלייה לארץ וההתערות בתרבות השלטת שלא הבינה לליבה. כשנועה מנהיים, עורכת הספר, קראה אותו לרא־ שונה, היא אמרה שאולי לא כדאי לקרוא להם משפחת טייב, שנשמע כאילו אני מחבר את הפשע עם עדות המזרח וזה גזעני. אולי נבחר איזה שם ישראלי כזה, הציעה. אבל בדקתי, וכמעט כל שמות משפחות הפשע הם מזרחיים. ולא, זה לא גזעני. זה נועד לעורר צעקה של כאב על משהו גדול שפוספס כאן שנים רבות". איך הספר התקבל? "מאז הופיע הספר, ותודה לאל ול־ קוראים - הוא מתקבל בעולם בחיבוק גדול. התגובות מרגשות באופן מיוחד, אנשים שמתבוננים קצת אחרת על הב־ חירות שעליהם לקחת בחייהם, אנשים שמכירים תודה למקום שבו הם גדלו, ואפילו כאלה שהם בני דמותם של דמויות הסיפור או השכונה שמסביב והצליחו בעזרת הספר להתחיל תהליך של פיוס עם משפחתם ועם עצמם. אני מכיר תודה על כך, אני גם יודע שמי־ עוט הסופרים במגזר הדתי גורם לביקוש שרב על ההיצע. כלומר זה לא אני ולא כישרוני. "אני מאמין שתורת חיים היא תורה שכותבת ומתבוננת על כל מרחבי החיים, וצריכים עוד כותבים. אני תולה את החיבוק הזה גם בעובדה שהסיפור מתרחש בזירה רחוקה מחיינו וכך הוא מסיר את מנגנוני ההגנה,. על הכריכה רואים את הכיתוב "סולם גנבים", אבל אני בכלל דמיינתי סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". כאחד ששם לו מטרה לחבר בין הג־ וונים השונים בחברה הישראלית, מה אתה אומר על הפילוג היום? "אנחנו עם פצוע שזקוק לחיבוק גדול זה מזה במקום ניכור ושיסוי, ויש לנו גם הזכות להיות שייכים לעם היהודי, הולכים לחגוג שבועות, אחר שהחריבו את שמחת תורה האחרון, כדאי להיזכר במכנה משותף העתיק שלנו". ¿

"אנחנו עם פצוע שזקוק לחיבוק גדול זה מזה במקום ניכור ושיסוי. הולכים לחגוג שבועות, אחר שהחריבו את שמחת תורה האחרון, כדאי

כזה? איך אני מוותר ככה בריש גלי על מחויבות למצוות? אני לא מכשיר כלום ולא מוותר על כלום, רק עומד בהערכה מול חברה אדירה שמזוהה עם שורשיה ומסורתה הגם שלא מצליחה לקיים. "העולם המסורתי איננו עולם עברייני חלילה, אבל רבים מהעבריינים מכבדים את המסורת, וחלקם רואים עצמם מסור־ תיים. וכששאלתי כמה מהם לפשר הכיפה בהארכות המעצר, האם נועדה להשפיע על השופט, הם צחקו: אתה באמת חושב ששופט במדינת ישראל מתרגש מכיפה? הם עושים את זה מפני שברגע שהם עו־ מדים מול שופט בשר ודם, הם מאמינים שהם עומדים מול אדם שמישהו מלמעלה מנהל אותו. לא תמיד הרהורי התשובה ייהפכו לתשובה של ממש, מפני שלשינוי יסודי יש מחירים אדירים שבספר אפשר לפגוש רק מעט מהם, אבל אני לא חושב שכדאי לזלזל בהרהורי תשובה". "צעקה של כאב" לדבריו של אנגלמן, העיסוק בספר והמסע שהוביל לכתיבתו, מעבר לצד האישי שבו, אם תרצו המשפחתי, גם

מאוחר יחסית: "לאורך הכתיבה קראתי לו בכלל בשם אחר 'מה הסיכוי?'. השם הזה הדהד לי את שאלת הסיפור – מה הסיכוי להצליח כשאין מי שיושיט לך יד, מה הסיכוי להצליח כשהבחירה לוותר על העולם שלך היא פעמים רבות גם ויתור על המשפחה שלך. אבל בשלב מסוים התחוור לי שהסיכוי הוא סולם גנבים. הרי איך בנוי הסולם הזה? מאנשים. למראית עין אנשים שמטפסים על אנשים, אבל בעצם אנשים שמוכנים לשלם מחיר כדי שמישהו ייעזר בהם, יעלה, יטפס, ויציל את עצמו. "לכל אחד מהאנשים שפגשתי במסע הכתיבה שלי, מאלה שנחלצו מהמצוקה ומהפשע, היה לפחות מישהו אחד בעולם שאפשר היה להצביע עליו ולומר: זה גם בזכותו. לפעמים זו אמא, לפעמים אבא, לפעמים אח או אחות גדולים או מורה בבית הספר, לפעמים אפילו סוהר בבית הסוהר שידע לראות אותם אחרת. אבל תמיד היה לפחות מישהו אחד כזה. ולפ־ עמים, ממש כמו בסיפור הדמיוני שנוצר, המישהו הזה שבזכותו אפשר היה לצאת לחופשי היה מוכן לשלם בשביל זה מחיר כבד. אבל בסוף, כמו בכל סולם גנבים, צריך אומץ לטפס".

"דתי בלב" בשיחה איתו אנגלמן נוגע בנושא המ־ סורתיות, בנטייה להפחית בערכה ונוגע בעצם בשורש שלה: "באתי ממקום שיש לו נטייה לזלזל במסורתיות, לצחוק על הרעיון של 'דתי בלב' וללגלג על האמירה 'אבא שלי היה רב'. אני זוכר נסיעה אחת אחרי שקיבלתי רישיון, בי־ מים שבהם היו מחלקים קלטות של הרב אמנון יצחק בצמתים (קלטות, כמה אני עתיק). הייתי שומע אותן כדי להעביר קצת את הזמן בכיף. באחת הקלטות, מי־ שהו אמר לרב שהוא מסורתי. הרב צחק עליו: מה זה מסורתי? מסור־טי, לוקחים מסור ומנסרים כל מה שלא בא לך לע־ שות. כולם צחקו. גם אני. "עכשיו זה פחות מצחיק אותי. למ־ דתי להעריך את החברה המסורתית. את היכולת להרגיש קשורים בעבותות אהבה אל בית הכנסת, אל המסורת, אל הרוח הלאומית, גם אם הקשר הזה לא בא לידי ביטוי כרגע במחויבות טו־ טאלית למצוות. מדהים איך תוך כדי כתיבת השורות האלה אני ממש שומע באוזניי צעקות: איך אני מכשיר דבר

להיזכר במכנה משותף העתיק שלנו"

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 7.6.2024 33