חולון 01.07.22

זיולוגיות ובעיות. בעלי הוא אדם עם המון ידע, שתמך וסייע בשלום בית למשפחות ועזר להרבה בני נוער בסיכון. היה לו קשה שדווקא במשמרת שלו זה קרה". אתגר נוסף שמלווה את משפחת רופא חיים הוא העובדה שרק לאחר מותו של הראל הם גילו כי הוא כלל לא נחשב לחייל. "הצבא התנתק מאיתנו. ללוויה לא הגיע אף נציג מהצבא. הוא לא נקבר בחלקה צבאית ולא הגיע שום ביקור תנחומים מה ־ צבא. רק כמה חבריםששמעו על מה שקרה. אנחנו אפילו לא נחשבים משפחה שכולה של חלל צה"ל. בדיעבד מסתבר שלמרות כל מה שנאמר לנו הם החליטו שהוא לא חייל, והרי אנחנו יודעים שלפני שהראל עשה את זה הוא קיבל שיחה שלא מעבירים אותו בסיס, בניגוד לבקשתו, אז איך הוא לא היה חייל? הצבא פועל באופן שיטתי כדי להתנתק מחיילים עם מצוקה נפשית ובהמשך גם לא לוקח אחריות על חיילים שנוטלים את חייהם. זה אומר שהם לא מופיעים בסטטיסטיקות, שממילא מראות החמרה, כך שהמצב חמור יותר ממה שחו ־ שבים. בעלי לקח את זה מאוד קשה, אבל אני הבנתי שאין בי את הכוחות לצאת למלחמה נגד גוף כמו צה"ל, שככל הנ ־ ראה לא יבחל באמצעים ולא יחשוש לחטט בפצע כדי להצדיק את עצמו. רבים אמרו לי לתבוע, הרי שלחתי ילד מצטיין ויכול מאוד להיות שהשירות הצבאי היה הטריגר למצבו, אבל שום תביעה ופיצוי כספי לא ישיבו לי את הראל. אני לא רוצה כסף, אני רוצה חיים שקטים ושלווים עד כמה שאפ ־ שר. אפילו את דמי השחרור שלו לקח לנו שנים לפדות". "לזהותאובדנות" למרות הרצון לשקט, רופא חיים מרגישה מחויבות להעביר מסר חשוב: "צה"ל צריך לעשות בדק בית נרחב בטיפול בבעיות נפשיות. יש תחושה של חוסר אמון במי שמביע קשיים נפשיים. הצבא חייב לבדוק את עצמו ולזהות אנשים עם פוטנציאל לב ־ עיה נפשית כבר בתחילת השירות ולטפל כמה שיותר מהר, ולא לצפות שהמשפחה תתמודד לבד, בעיקר כשאין למשפחה את מלוא המידע. גורם המוות העיקרי בצה"ל זה התאבדויות. גם הגיע הזמן להיפטר מה ־ כותרות של: 'נפטר בנסיבות טראגיות'. צריך לומר את האמת על אדם שהתאבד. אני לא מקבלת את הטענה שפרסום התא ־ בדות מעודד מקרים נוספים. זה כמו שיגי ־ דו שפרסום רצח של אישה מעודד גברים נוספים לרצוח. יש המון הכחשה והסתרה סביב הנושא ואני רוצה לשבור את הטאבו סביב אובדנות. למה אדם שנהרג בפיגוע הוא גיבור שהקריב את חייו על מזבח המ ־ דינה אבל אדם שהתאבד עקב שירות צבאי זה בושה? למה הורה שנתן הכל ועשה הכל צריך להתבייש לומר מה קרה לילד שלו? צריך לקרוא לילד בשמו, לזהות אובדנות כבר במסגרות החינוך ותמיד לדבר, לה ־ עלות את המודעות של צוותי החינוך ושל הילדים, להשקיע משאבים בטיפול, מחקר ומניעה. נושא הבריאות הנפשית חייב להיות בראש סולם העדיפויות של המדינה ורק כך נוכל למנוע את המקרה הבא". מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "לאחר הע ־ רכת מצבו הרפואי ותוך ליווי רפואי מלא מטעם גורמי הרפואה בצה"ל, נקבע לחייל פרופיל רפואי אשר בעקבותיו שוחרר מצה"ל. צה"ל מצר על אובדן המשפחה". לשאלה מתי הראלשוחרר בפועל מהצבא לא נמסר מענה מדובר צה"ל.

"תחושה של חוסר אמון במי שמביע קשיים נפשיים". איריס רופא חיים

בשביל החיים עמותת "בשביל החיים" הוק ־ שנים על מנת לתת 27 מה לפני מענה למשפחות שיקיריהן התא ־ בדו. "בעבר לא היה מענה עבור משפחות שיקיריהם התאבדו", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית וחברת הוועד בעמותה, ד"ר מאיה יוהן־ברק "היום יש לנו מתנדבים, קבוצות תמיכה, הרצאות וכמובן שאנחנו פועלים למניעת התאב ־ דות והעלאת המודעות לנושא, בין היתר באמצעות הכוונת הורים". ד"ר יוהן־ברק מצביעה על סימני זיהוי לאובדנות: אם אתם מבחינים אצל אדם ‰ בתחושה של חוסר הנאה מהחיים, שאדם לא נהנה ממה שנהנה בעבר ויש בו תחושה מרכזית של דיכאון ומצוקה. שינוי בהרגלי השינה, בתיאבון, ‰ בריכוז ונטייה לנסיגה חברתית. כל שינוי מתפקוד קודם צריך ‰ לגרום לנו לשאול מה קורה, ולא להתעלם מנורות אזהרה. במחצית ממקרי ההתאבדות מתגלה כי חלק מהסביבה הקרובה ידעה אך לא דיווחה מחשש לפ ־ גוע. התעניינות לא מעלה סיכוי לאובדנות ‑ להיפך, טיפול מציל חיים.

לתת מקום לשמחה ולעשייה. מבחינתי חו ־ דשיים אחרי האירוע כבר באתי עם תובנה ואמרתי שזה לא סוף העולם. אולי הסתכלו עליי כמו על חייזר, אבל היו חיים לפני וגם יהיו אחרי. אני תמיד ברצון להיות פעילה, לשמח, להיראות טוב ולעשות טוב, והיום אני אפילו עושה את זה בווליום יותר גבוה, עובדת קשה כדי לשמח מטופלים, מתנד ־ בת ומרצה על שמחת חיים. אני קמה עם אנרגיה ואני יותר שמחה מאנשים אחרים סביבי שכואבת להם הציפורן. אני מודה כל יום לאלוהים על המתנות שהעניק לי, על הכוח, הנתינה והיכולת לעזור ולשמח אחרים, אומרת כל בוקר תפילת 'מודה אני' עם הקשישים במרכז הגריאטרי, מעצימה תמיד את היש ולא את האין, רואה את חצי הכוס המלאה ומאמינה כי לכל אחד מאיתנו יש שליחות וייעוד בעולם הזה עם שעת כניסה ושעת יציאה". "הצבאהתנתק" למרות הגישה הייחודית שלה, בעלה של רופא חיים מתקשה יותר להתמודד עם המצב. "רק לפני מספר שנים הוא אובחן כפוסט־ טראומטי. התחילו לו כל מיני תופעות פי ־

עבור מה לחיות. אני מאמינה שאדם צריך להילחם, אבל בפועל רוב הדברים לא בש ־ ליטה שלנו. החיים לא צפויים, וגם כשה ־ כל על מי מנוחות אין פוליסת ביטוח. אני אומרת בשיא הענווה, שאם זה קרה במשפ ־ חה חמה וטובה כמו שלי, אז זה חלילה יכול לקרות לכל אחד. ברמה מסוימת השלמתי עם מה שקרה. עשינו את המקסימום, בעי ־ קר בעלי. גם אין בי שיפוטיות כלפי הראל. אני לא כועסת עליו ולא שואלת למה הוא עשה לנו את זה. אנחנו אוהבים אותו ומבי ־ נים שהוא לא יכול היה יותר להשלים עם הסבל הפיזי והנפשי". בחירהבחיים למרות הכל, רופא חיים הבינה כי היא ובעלה זקוקים לסיוע מקצועי. "החלט ־ נו ללכת לעמותה שמסייעת למשפחות שילדיהן התאבדו, אבל אחרי מפגש אחד שנינו הרגשנו שזה לא נכון לנו. היו שם הורים שאיבדו את ילדיהם לפני שבע או תשע שנים ועדיין מתאבלים כאילו זה קרה אתמול. הם חיים את הטראומה ומדברים כאילו לא נותר להם דבר. לא כך אנחנו רוצים לחיות. כמשפחה, הבנו שאנחנו לא רוצים לחפור בטראומה, אלא מעדיפים

9

ידיעות חולון, בת ים ˆ 1.7.2022