חולון 10.3.23

תרבות

ליעד ורבר / / צילום: ריאן

"הבנתי שאני לא במקום מתמסכן יותר" אחרי שנים של הדחקה החליטה ענת רושני לצאת לחופשה מעבודתה בעיריית תל אביב כדי להתמסר לכתיבת סיפור , מסירת בתה לאימוץ ‰ עכשיו היא מספרת על המפגש 16 חייה שכולל התעללות מינית, נישואים ואמהות בגיל המחודש עם הבת כשהיא כבר חיילת ועל הרגע שבו עמדה על במה מול מאות נשים

ו � הציעה לע כשעיריית תל א יב בדות להשתתף בסדנת כתיבה של סיפור חייהן, ענת רושני חזרה ליומנים האישיים שבהם העלתה על הכתב במשך שנים את ההתרחשויות המטלטלות שחוותה והבינה שהגיע הזמן להפסיק ולהסתיר, "התחל ו תי להעלות את סיפור חיי על דף, והבנתי שאני לא במקום מתמסכן יותר", היא מס ו פרת בשבוע בו חל יום האישה הבינלאומי. "ההפך, אני במקום שיכול להעצים נשים ועליי להשתמש בחוזקה זו". בשנה האחרונה החליטה רושני לצאת לחופשה ללא תשלום מעבודתה כמזכירת מנהל אגף במינהל קהילה תרבות וספורט בעירייה כדי להתמסר לכתיבה ובקרוב ספרה יראה אור. "הרגשתי שבשביל לכתוב את האמת כולה אני זקוקה לשקט נפשי ול ו זמן", היא מסבירה, "תוך כדי הכתיבה צפו אצלי עוד ועוד זיכרונות קשים שהדחקתי, אבל הבנתי שאסור לי לעצור, הקול שלי חייב להשמע ולצאת החוצה בשביל אותן נשים שחוות וחוו גם הן התעללות מינית". יד מתחת לשמיכה ), עובדת בעיריית תל אביב 42 רושני, ( ומתגוררת כיום עם בעלה השני ושני יל ו ) במרכז העיר. היא 5 ו־ 9 דיה הקטנים (בני נולדה וגדלה בכפר שלם. אמה עבדה בגן עירוני ואביה המנוח עבד בתעשייה הצ ו באית. ביסודי למדה בבית ספר דתי ובתי ו כון למדה בעירוני ט' בעיר. "למרות ששני הוריי עבדו, חיינו בבית קשה יום. כילדות, אחיותיי ואני היינו עוזרות להורים ועבדנו כמנקות חדרי מדרגות בשכונה". למרות זאת חייה התנהלו על מי מנוחות, עד ליום בו החלה לעבור פגיעה מינית מצד קרוב משפחה "כל המשפחה יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה זה חורף וקר. אני יושבת בין הוריי לבין בן המשפחה, ופתאום משום מקום אני מרגישה יד שנוגעת בי, מלטפת אותי מתחת לשמיכה, מחליקה אל הירך הפנימית שלי. הפכתי לאבן, אני לא מצ ו ליחה לזוז, מפחדת להבין מי היא אותה יד שנוגעת בי, ואני מבינה שזה אותו בן מש ו פחה שמחליט שהיום זה היום לקחת בעלות על חיי על גופי, לפגוע לי בתמימות ובא ו מונה בבני האדם. ברחתי לחדר שלי, מת ו פללת שזה יעלם. כולם בסלון והטלוויזיה עובדת ואף אחד לא שם לב שברחתי שאני נופלת לתהום", היא משחזרת. הניצול המיני נמשך שנתיים רצופות עד שבגיל עשר, ביום העצמאות אחרי שהיא שוב נפגעה, החליטה רושני לשים להתע ו ללות סוף, "הבנתי שאם לא אעצור עכשיו יקרה אסון. באותו יום סיפרתי לחברה ואחר כך להורים ומשם זה התגלגל לעמידה של הוריי מולו וזהו".

נו לצאת שיתפתי את בעלי בכך שיש לי בת שאני מחכה. זה לא הרתיע אותו, ההפך. הילדים מכירים אותה כאחות לכל דבר כי הקשר חודש כשבני היה בן חצי שנה. כשהם גדלו והבינו שיש לה עוד הורים הם התחילו לשאול. אני שקופה מולם והם יודעים שהיא לא גדלה אצלי". מאותו יום רושני ובתה הבכורה (כיום בת ) מנהלות קשר הדוק. "אני אעשה הכל 27 כדי הקשר יגדל ויתפתח", אומרת רושני. "היא אפילו התגוררה אצלי בבית כחצי שנה ויש לה קשר מקסים עם הילדים שלי". למרות הסוף הטוב רושני מספרת על מלחמה פנימית. "מצד אחד, אני מרגישה ורוצה להיות אמא שלה, אבל מצד שני יש לה אמא שגידלה אותה כל השנים. אני מש ו תדלת לחשוב על הזמן שנותר לי עוד לב ו לות איתה ולא להיות עצובה על הזמן שה ו תפספס. ההורים המאמצים שלה מקסימים ומשתפים פעולה שכולנו נשמור על קשר". "לקבל את החרדות באהבה" במקביל לסדנת הכתיבה רושני התחילה להיפגש עם מנטורית מעמותת הרוח הנ ו שית ולעבור סדנאות העצמה וכלכלה. "גם את העבודה בעירייה קיבלתי בין היתר בזכות הביטחון שהעניקה לי התמיכה של העמותה. בהתחלה עבדתי כסייעת בגן יל ו דים ומתנדבות העמותה האמינו בי ועזרו לי לפתח את קורות החיים שלי עד שהיה לי מספיק ביטחון לגשת למכרזים ולעמוד מול מנהל אגף ולהגיד לו - אני יכולה לעשות את העבודה הזו. "פתאום הבנתי שאני חזקה", היא מו ו סיפה בגאווה. "מאז אני מעבירה הרצאה בשם 'פורצת גבולות' במעדוני גיל הזהב, בתי ספר תיכון, מרכזים קהילתיים וארגוני נשים, מקליטה פודקאסטים ועוזרת לנשים שעברו פגיעות מיניות. "נפגעות אלימות מינית חוות קשיים רבים, זה לא מקרה אחד שקורה ונגמר, זו טראומה שהולכת איתך לכל החיים", היא מסכמת. "אני מגוננת אקסטרה על ילדיי, גם בגנים ובבתי ספר אני בוועד - מעורבת ופעילה בכל. אני מסבירה להורים מהיכן נובעת האובססיה שלי ולא מתביישת במה שעברתי כי אני יודעת שחייבים לפקוח אלף עיניים. המסר השני שלי הוא שנפגעות, גם אם הן לא מאמינות בכך – יכולות לחוות אהבת אמת מכבדת ובריאה. לפני שהכרתי את בעלי השני, כל הזמן חיפשתי לא במודע את הגברים שישחקו בי ויעשו לי רע, אבל היום אני יודעת שאני ראויה לאהבה ואני מרפאה את עצמי דרך ילדיי. כל יום החרדות פוגשות אותי בכל פינה ואני מקבלת אותן באהבה ומבינה שזהו העבר שלי".

ענת רושני. "מרפאה את עצמי דרך ילדיי"

אף אחד לא הרגיש מה את עוברת? "אני מאמינה ששמו לב, פשוט לא ידעו מה לעשות או איך לעצור את זה". חשבת להתלונן במשטרה? 300 "אחרי שעמדתי על הבמה מול נשים קיבלתי אומץ להתלונן, אבל אז הבנתי שבגלל חוק ההתיישנות פספסתי את ההזדמנות. חשבתי להיאבק משפטית אבל כשהבנתי במה זה כרוך החלטתי שאני לא מוכנה להתעלל בעצמי עוד. אני רוצה לרפא את הנפש שלי, לגדל את המשפחה שלי ולשנות דרך הדהוד השיח והעלאת המודעות לשורדות הפגיעה". נישואים ובריחה גם כשההתעללות פסקה, הילדות של רושני כבר לא חזרה למה שהייתה קודם, "גדלתי בפחדים וחרדות וכשהייתי בת ל � , רציתי לצאת מבית הוריי, לא יכו 155 תי לשאת את הטראומה. ידעתי שבשביל לצאת מהבית עליי להתחתן, כי ככה גדלנו. אבא שלי היה אומר 'כשתתחתנו תצאו מה ו בית'. אז הכרתי אדם שהיה גדול ממני בע ו שור, והחלטתי שהוא כרטיס המילוט שלי מהבית. התחתנו ונכנסתי להריון ואז הבנתי שעשיתי טעות ושאין לי אמצעים כלכליים "אני מגוננת אקסטרה על ילדיי, גם בגנים ובבתי ספר. אני מסבירה להורים מהיכן נובעת האובססיה שלי ולא מתביישת במה שעברתי כי אני יודעת שחייבים לפקוח אלף עיניים"

ונפשיים לגדל תינוקת". ואחרי 6 רושני הפכה לאם כשהייתה בת הרבה מחשבה והתלבטויות החליטה למסור אותה לאימוץ. "רציתי לסיים בגרויות ול ו גדול כמו נערה נורמלית עד כמה שאפשר. ידעתי שלא אוכל לגדל אותה בבית הוריי אז מסרתי אותה לאימוץ בלב כבד. כל הזמן חשבתי עליה ושאלתי את עצמי: "האם זו הייתה טעות? אולי לא הייתי צריכה למסור אותה בכלל? המחשבות לא הרפו". אחרי שמסרה את בתה לאימוץ רושני חזרה לתיכון, סיימה בגרות מלאה ועשתה שירות לאומי במועדונית ילדים. בסוף שנות העשרים לחייה רושני הכירה את בעלה הנוכחי, "איש מכיל ואוהב", היא אומרת עליו בחיוך, "הכרתי אותו בתחנה המרכזית כשרכשתי נעליים בחנות שלו". התינוקת שהפכה לחיילת חצי שנה לאחר הולדת בנם הבכור, קיבלה ענת שיחת טלפון שטילטלה את חייה, "יום אחד מתקשרת עובדת סוציאלית מהשירות למען הילד", היא מספרת. "היא אומרת לי שהילדה שלי אותה מסרתי לאימוץ לפני שנה פתחה את תיק האימוץ ושהיא רוצה 8 לפגוש אותי. אין לי מילים לתאר את גודל ההתרגשות. הפגישה ביננו נקבעה לחוד ו שיים אחרי. בין שיחת טלפון ולבין המפגש הימים היו ארוכים ומורטי עצבים. חיכיתי לפגוש אותה. היום הגדול הגיע, נסעתי ליפו לשירות למען הילד ושם ראיתי אותה לראשונה, את הבת שלי. היא הייתה נערה , כבר חיילת, ילדה מאושרת ויפה". 8 בת איך הגיבו במשפחה? "ממש בשבועיים הראשונים שהתחל ו

30

10.3.2023 ˆ ידיעות חולון, בת ים