חולון 13.05.22

קובי קמחי. "בימים של פיגועים קשה שבעתיים"

לא ענה, אז החלטנו לנסוע לבית חולים וולפסון כי אולי הוא שם. ביררנו והוא לא הגיע ואז החלטתי לנסוע למכון באבו כביר. חיכינו שם וכל אותו הזמן קיוויתי שאולי אני טועה. בשלוש בלילה הצגנו לחוקרים תמונה של ישראל ואחרי עשר דקות הם בישרו לנו שהוא נהרג. רציתי לתרום את האיברים שלו, אבל הם אמרו שהוא נפגע מאוד ולא במצב שמאפשר תרומת איברים. "הוא היה חזק, מרים דוד שמש ביד אחת וקופץ מגג לגג, גבר שבגברים, אדם משכמו ומעלה. הוא היה האהבה גדולה שלי. היינו מאוד צעירים כשהתחתנו, , כמו שני 21 והוא בן 19 אני הייתי בת ילדים. הייתה לנו חתונה גדולה בתל אביב, אני עוד הייתי חיילת וזה היה יום גשם סוער. האולם היה מלא, אפילו אנ ־ שים שלא הוזמנו החליטו להגיע. שרית מדברת על ישראל וקולה רועד, ב � שנה היא עדיין מד 20 על אף שעברו רת עליו בהערצה. את חייה היא שיקמה בעזרת בן זוג שעימו היא חולקת אותם השנים האחרונות. "הכרתי בן זוג 18 ב־ וזה המזל שלי, הוא זה שהרים אותי ונתן לי כוח. בחיים אני לא אשכח את ישראל, הוא האהבה שלי והאבא של הילדים שלי, אבל בן הזוג הנוכחי גם הוא אלמן והוא מבין היטב את מה שעובר עליי, אנחנו י � שנים יחד. הילדים שלנו מכ 18 כבר רים והתחברו, הם מרגישים אחים לכל דבר. זה אחד הדברים שבהם באמת יש לי מזל". גם שרית, כמו קובי קמחי, נסערת שנה לפיגוע לבין 20 מהחיבור בין ציון לכידת המחבלים וגל הטרור הרצח ־ ני ששוטף את ישראל בימים אלו. "כל פיגוע מטלטל אותנו ומחזיר אותי שנים אחורה. נקווה שאלו יהיו הקורבנות האחרונים". ¿

כדי להיפרד ממנו, אבל אמרו לי שאין מה לזהות. המשכתי להפציר באנשי המכון שיתנו לי להסתכל לו בעיניים והם ענו לי ששום דבר לא נשאר ממנו. בסוף הפגישה הפרופ' אמר לי משפט חזק שחרוט אצלי: 'קח את אחיך, תיסעו לאמא שלכם ותתחילו חיים חדשים'. "אני קיבלתי את התפקיד להודיע לאמא שלי וזה היה קשה, עד עכשיו לא ברור לי איך עשיתי את זה. אני לא זוכר בדיוק את התגובה שלה למען האמת, אבל היא כבר ידעה. תליתי את השל ־ טים של הלוויה ולא האמנתי שזה קורה. אמא שלי אישה מאוד חזקה אבל מאוד רגישה בפנים ואת הכאב שלה היא לא תראה לעולם ותשמור אותו לעצמה. שנים היא הפכה לחברת 16 "לפני ועד בארגון לנפגעי פעולות הטרור ונציגה של האלמנים והאלמנות ביש ־ ראל. בשבועות טובים היא מגיעה גם ארבע פעמים לארגון ועושה שם פעי ־ לות גדולה מכל הלב, ואני יודע שזה מחזק אותה". החיים החדשים שאותם ציווה פרופ' היס את בני המשפחה החלו מאוד מהר אצל קובי, שבחר להתמודד עם הטרג ־ דיה באמצעות ארגון שהקים בשם "לב אחד". כדי 2005 "זה ארגון שהוקם בשנת לתמוך בנפגעי טרור מכל העולם, לחבר יהודים ולא־יהודים ולחבק את כולם יחד. המטרה הייתה גם לקיים הסברה עבור ישראל דרך הדלת האחורית. דרך העשייה שלנו שכללה בין היתר אירו ־ עים וקייטנות לילדים ממשפחות נפגעי הטרור, קיבלנו סיקור תקשורתי וכך החיים אחרי: תומך בנפגעים

העברנו מסרים. יש כנסים של נפגעי טרור שבאופן לא הגיוני ישראל לא מו ־ זמנת אליהם למרות שזאת המדינה הכי מוכת טרור, ורק אנחנו, בזכות העשייה שלנו, הוזמנו לכנסים האלה. במשך עשר שנים פעלתי עבור הארגון והקדשתי את חיי עבורו, אבל לאחר שהתחתנתי הייתי צריך לסיים את הפעילות שלי בו וכך הארגון סיים את פעילותו". איבדה בעל: "מצטערת שהערתי אותו" נרצח נוסף מראשון לציון היה ישראל במותו, שהגיע למקום כדי 49 שיקאר, בן לגבות כסף מלקוחה. שרית, אלמנתו של ישראל, זוכרת היטב כל רגע מאותו ערב ארור. "אני זוכרת היטב את היום ההוא. הייתי חולה בבית עם דלקת גרון וחום גבוה. הלכתי לרופא ולאחר מכן נכנסתי לחנות צדדית כדי לקנות לכולנו משהו לאכול. כשחזרתי הביתה ראיתי אותו ישן בסלון כי הוא היה כל כך עייף. הערתי אותו כדי לאכול, ואז הוא הלך להתקלח ולאחר מכן יצא לגבות כסף מלקוחה. בדיעבד חבל שהערתי אותו. אני נכנסתי למיטה כדי לנוח כי הרגשתי לא טוב והבת הקטנה שלי נשארה איתי בבית. פתאום הטל ־ פון החל לצלצל ובקו השני הייתה בתי הגדולה ששאלה אם אבא בבית. עניתי לה שהוא יצא לגבות כסף ואז היא אמרה שהיה פיגוע מאוד גדול בעיר. הדלקנו טלוויזיה ושם ראיתי את הרכב עם הלוגו של החברה שלנו. לא חשבתי על תסריט שהוא נהרג, אבל הבת הקטנה שלי זעקה בבכי, היא כבר הרגישה שקרה הגרוע מכל. ניסינו להתקשר המון פעמים והוא

קובי: "אני זוכר את הבכי החזק של המשפחות במכון באבו כביר, את הצעקות שנכנסות לגוף ומטלטלות את כולם. בחמש לפנות בוקר קיבלנו את הבשורה. יצאתי משם החוצה והתפרקתי"

שרית: "הכרתי בן זוג וזה המזל שלי, הוא זה שהרים אותי ונתן לי כוח. בחיים אני לא אשכח את ישראל, הוא האהבה שלי והאבא של הילדים שלי, גבר שבגברים, משכמו ומעלה"

אבל באוזניים שלי היה שקט. בשלב מסוים פינו את כולם מחשש שיהיה פי ־ צוץ נוסף וכשהזיזו אותי פתאום מצאתי את עצמי מול הרכב של אבא שלי. הת ־ קשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה מספר הרכב כדי לוודא שאני לא מתב ־ לבל, וזה אכן היה המספר ששייך לאבא שלי. עשיתי חיבור למה שראיתי בזירה והבנתי כבר שהוא לא שרד את הפיגוע הזה. התקשרנו לנייד שלו ולא יכולנו להשיג אותו והיה לי ברור שהוא כבר לא בחיים. בשלב מסוים נסעתי חזרה לבית ויחד עם אח שלי נסעתי לאבו כביר, היינו הראשונים שם. "אני זוכר את הבכי החזק של המש ־ פחות במכון, את הצעקות שנכנסות לגוף ומטלטלות את כולם. במכון באבו כביר תחקרו אותנו ובחמש לפנות בוקר פרופ' יהודה היס קרא לנו לקבל את הבשורה. יצאתי משם החוצה ואז הת ־ פרקתי, בכיתי לבד, לא רציתי לקבל את הבשורה הזאת. ביקשתי לראות את אבא שלי אבל ענו לי שאי־אפשר לראות אותו וגם אי־אפשר יהיה לזהות אותו. ביקשתי בכל זאת לראות אותו

23

ידיעות חולון, בת ים ˆ 13.5.2022