חולון 18.02.22

על תחילת המגפה: "הייתה עצירה של חודשיים, שהייתה

סרטו המרגש של התלמיד מחולון

"כשאחרים בילו, אני עזרתי להורים" אדם אהרון, תלמיד קריית החינוך הראל, שמר סוד כמעט מכל מי שהכיר: הוא מטפל בהוריו, הסובלים מנכות, ודואג לכל צורכיהם ‰ הסרט שיצר עליהם, "המשפחה מעל הכל", זכה לאחרונה בפרס

מאוד־מאוד קשה. שמרנו על קשר עם כל החניכים, שלחנו שאלונים ועשינו זומים וסרטונים"

הייתה לי בעיה לחשוף את עצמי, אז החלטנו שבהתחלה זה יהיה רק אני והמצלמה, אבל המורה שלי הסביר שצריך לראות את הפ ־ עולות שאני מדבר עליהן וצירף אליי שני חברים מדהימים, נהוראי בן שטרית וציון נחייסאי". כיצד המצב של הוריך השפיע על חייך כתלמיד? "השפיע מאוד. בתקופת הבגרויות היו ימים שפשוט באמצע הלימודים הייתי צריך לצאת ולקחת אותם לבית חולים לבדיקות, לסדר כדורים, לעזור במה שצריך או להישאר ער עד שעה מאוחרת ולעזור לאבא שלי לכתוב מכתבים רפואיים. למחרת הייתי חוזר לבית הספר ומנסה להשלים את החומר. זה היה מאוד מורכב. היו ימים שחברים היו יוצאים למקו ־ מות ואני הייתי צריך לעזור להורים שלי. לפעמים התבאסתי מזה, אבל זכרתי שאלה ההורים שלי ואני זה שצריך לדאוג להם. תמיד הרגשתי תחושת לחץ שאני לא מספיק ולא מצליח, ופה אני רוצה להודות לשני אנשים שבלעדיהם לא הייתי מי שאני היום, ראש ישיבת בני עקיבא הראל, הרב שאול פיינה, והמחנך שלי, הרב שלום דנן, שעזרו ותמכו בי וסייעו לי להשלים לימודים". בסיום הסרט חבריו של אהרון מעניקים לו חיבוק קבוצתי, ואהרון מספר כי עבורו זה היה רגע מכונן. "זה היה חלק מאוד מרכזי בסרט, הרגע הכי גדול שקרה לי, הרגע שבו אני מוריד אבן קשה וגדולה מהלב וחושף את עצמי. הייתי מאוד לחוץ, אבל חברים שלי, שהם כמו משפחה, תמכו בי". חיונית כיוון שלרבים מהם יש קושי להשת ־ לב בקבוצות רגילות. הם מגיעים ממקומות עבודה מוגנים וצריכים תיווך ועזרה ליצור קשרים, וכאן מקבלים את כולם. שמגיע לכאן ממיתר 25 "יש לנו חניך בן שבדרום פעמיים בשבוע. זה רק ממחיש עד כמה יש צורך נואש בקבוצות כאלה ועד כמה זה חסר במקומות אחרים". העובדה כי אבהר בעצמו מתמודד עם מג ־ בלה לא רק מסייעת לו להבין את חברי הק ־ בוצה, אלא מאפשרת גם להם לקבל השארה. "לשמחתי, גם בבית הספר השתלבתי בלי סייעת, וכאדם בוגר עבדתי שנים ב'בזק', שם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. אני מר ־ גיש שזה נותן להם השראה לראות אדם בעל מגבלה שמצליח, אבל זה בעיקר מעודד את ההורים שלהם, שיכולים לראות לאילו הישגיים ילדיהם יכולים להגיע. רבים מהם מבקשים מידע ותמיכה וחלק משמעותי מה ־ פעילות שלי הוא בעצם לשמש אוזן קשבת וכתף תומכת". אירועי "פברואר יוצא מן הכלל" הם יוזמה ארצית של החברה למתנ"סים בישראל.

בכיתה, ממשיכה בפעילות הפיזית של הגלישה, ומסתיימת בסיכום החוויה, שמתרחש גם הוא בכיתה. "אחרי שחניך בא וגלש, הדבר הכי קל בשבילו זה ללכת או להגיד שאין לו כוח", מסביר וולף, "אבל כאן זה בדיוק המקום שחשוב לנו לתפוס אותם. אנחנו יושבים בכיתה ומספרים איך הלך לנו היום". גל רודף גל הטלטלות שעברה ישראל בשנתיים האחרונות לא פסחו על העמותה. במהלך הגל הראשון של הקורונה נכפתה עליה הפסקה של פעילות הגלישה. "הייתה עצירה של חודשיים, שהייתה מאוד־ מאוד קשה", מספר פרל. "שמרנו על קשר עם כל החניכים, שלחנו שאלונים ועשינו זומים וסרטונים, וטקסי סיום לקבוצות שהיו קרובות לסיום, ושלחנו מכתבים ותעודות הביתה. ניסינו ממש לתת את המענה וההרגשה שזה לא נגמר". , 2020 עם שוך הגל הראשון, במאי העמותה שבה לפעילות, כיוון שהוגדרה "פעילות חיונית". ובעוד המדינה נעה מסגר לסגר, בעמותה פעלו בכל המרץ ואף צמחו במספר התקנים והחניכים. "המשכנו לעבוד, עם מסכות, ובה ־ משך גם בתו ירוק, אבל בעיקר היינו הגוף היחיד שנתן עוד מענה לילדים. אני, בתור מדריך, התמודדתי עם הרבה יותר דברים שמדריכים לפני הקורונה לא היו צריכים להתמודד איתם – בעיות סוציאליות, קשיים בבית, פחד בריאותי מאוד גדול, לחצים אדירים, חרדה, סטרס, דברים שהתחילו להיות מדוברים בתקופת הקורונה, שלילדים צעירים זה היה מאוד־מאוד מורכב". בכל מזג אוויר הפעילות עצרה עוד פעמיים נוספות בשנתיים האחרונות מסיבות בטיחותיות - במבצע "שומר החומות" ובזמן הסופה "כרמל" . "הביטחון הוא הדבר הראשון, והעבודה שלנו לא יכלה להימשך בצורה הזאת", מסביר פרל. "הקבוצות עבדו בזום. די ־ ברנו, צפינו ביחד בסרטים בשיתוף מסך, רצינו להיות שם בשביל הילדים, לתת להם עוד מענה". אבל מעבר למקרי הקיצון האלה, הפ ־ עילות נמשכת כל העת, וזה, מסביר וולף, עצם העניין. "להיכנס לים כשה ־ שמש בחוץ והכל נוח והכל כיף זה נחמד וזה מעולה ואפשר לעשות עם זה המון תהליכים, אבל הערך הזה של קושי, של אתגר, זה משהו שאנחנו מאוד מאמינים שבונה את החניך. חניך שמגיע למרות שקפוא בחוץ וגשם, והחליפה מגרדת, ונכנס למרות כל זה, זה יוצר אצלו תחו ־ שת מסוגלות, שזה אחד הדברים שהכי חסרים לאותם נערים".

חופית כהן־אולאי

סרט חייו: במסגרת פרויקט הגמר במגמת תקשורת בקריית החינוך הראל בחולון, החליט

התלמיד אדם אהרון לחשוף לראשונה את סיפור חייו הייחודי בפני חבריו בסרט שיצר. "אני תומך לבדי בהורים נכים", הוא מספר השבוע ל"ידיעות חולון‑בת ים", "כשהחברים למדו אני ליוויתי אותם לבדיקות. כשכולם בילו, ישבתי לנסח מכתבים רפואיים. למרות הקושי תמיד זכרתי שזאת האחריות שלי". במסגרת פרויקט הגמר במגמת התקשורת, מ � ) ליצור סרט גמר שב 19 החליט אהרון ( סגרתו הוא חושף לראשונה בפני חבריו כי הוא בן להורים נכים ‑ אביו מרותק לכיסא גלגלים ומתמודד עם קושי בתקשורת, ואמו חולת כליות. אחיו הבוגר של אהרון לומד במכללה רחו ־ קה ואחיו הקטן צעיר ממנו במספר שנים, כך שכל נטל הטיפול עליהם מוטל על כתפיו. בסרטו המרגש "משפחה מעל הכל", שזכה בפרס חביב הקהל ובמקום השני לסרט התי ־ עודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של החינוך הממלכתי־דתי, אהרון למעשה מת ־ וודה מול חבריו ומעניק להם הצצה נוגעת ללב לחיים שנעים בין בגרויות ובילויים לבין בתי חולים ובדיקות. במהלך הצפייה בסרט קשה שלא לתהות מדוע מלכתחילה בחר אהרון להסתיר את מצבו מהאנשים הקרובים אליו. "בהתחלה, כמו כל ילד, היו פעמים שהת ־

מתוך הסרט | חיבוק מהחברים. אדם אהרון

ביישתי לחשוף את עצמי ואת ההורים שלי", הוא מודה. "תמיד כשהלכתי עם ההורים שלי ראיתי מבטים של אחרים עלינו וזה הלחיץ אותי מאוד. רק החברים המאוד קרובים ידעו". למרות הקושי, נראה כי דווקא פרויקט הגמר איפשר לו לפרוץ את הגבולות. "כשה ־ געתי למגמת תקשורת היה לי חלום לעשות סרט על המשפחה שלי. כשסיפרתי את זה למורה שלי לתקשורת מעשית, דוד רות, הוא התרגש, בכה ואמר שאני צריך לקחת את הצוות ולהתחיל לצלם כמה שיותר מהר. אבל

מנהל המועדון שעוקף את המגבלה בועז אבהר מחולון לא נותן לשיתוק המוחין למנוע ממנו לנהל מרכז לבעלי מוגבלות ‰ "מרגיששהנוכחותשלי מעניקה לחניכים השראה ולהורים תקווה"

חופית כהן־אולאי

אירועי "פברואר יוצא מן הכלל" המיועד להעלות את המודעות לבעלי המוגבלויות, מתקיימים

צילום: אפרת שיין

במאות המרכזים הקהילתיים של החברה הארצית למתנ"סים, בהם גם מרכזי רשת קהילה ופנאי בחולון, אך במועדון החברתי לנכים במתנ"ס בן גוריון בעיר, לא באמת צריכים חודש מיוחד כדי לזכור עד כמה חברי הקבוצה מיוחדים בעצמם. את המרכז מנהל תושב העיר בועז אבהר ), נשוי ואב לשניים, בעצמו בעל מגבלה ‑ 53( הוא מתמודד עם שיתוק ומתנייד עם קביים. במשך שמונה שנים ניהל קבוצה דומה בבת ים, עד שלפני חמש שנים קיבל שיחה מאגף הרווחה בחולון. "הם ביקשו שנקים קבוצה דומה כאן וזה פשוט נהדר", הוא מספר, "יש שיוצרים יחד 50 עד 20 לנו חברים מגיל קהילה. אנחנו מטיילים, שומעים הרצאות, עושים סדנאות, וגם בימי הסגר הפעילות המשיכה כיוון שהיא חיונית לכולנו". מדוע צריך מועדון נפרד אם כל הכוונה

"מסייע להשתלב". בועז אבהר

היא להשתלב בחברה? "קודם כל מועדון מסייע להשתלב, כי אנ ־ חנו כבר חלק מהקהילה של המתנ"ס. אנשים שמגיעים לפעילות רגילה במתנ"ס כבר רגילים לקבוצה שלנו וזה מסייע ללמד את כולם לקבל את האחר. אך הפעילות הנפרדת

11

ידיעות חולון, בת ים ˆ 18.2.2022