חולון 18.02.22

/ נעמי רי יכמן / / צילום: ריאן /

לחיצת היד של קימברלי ווך, סגנית אלופת ישראל באגרוף תאילנדי, בלבלה 2019 לשנת אותי. האצבעות שלה היו חזקות וק ו פואות, אבל החיוך שלה היה חם אז הל ו כתי אחרי החיוך ואחרי העיניים שחי ו פשו באולם האימונים של לגסי ג'ים, סטודיו אומנויות הלחימה לנשים בלבד שבבעלותה, את גלוריה חיגאזי. "הנה היא", הצביעו האצבעות שלה על צעי ו רה שישבה על פוף אדום וקשיח וחייכה. כשהיא התרוממה לעמידה גם חיגאזי בלבלה אותי. באתי לפגוש מתאגרפת, לוחמת. הצעירה היפהפייה והקטנטונת שעומדת מולי נראית הכל מלבד מתא ו גרפת. אבל בעצם איך אמורה להיראות מתאגרפת? מהר מאוד התברר שחיגאזי היא מהלוחמות שעושות היסטוריה. לא רק בזירת הקרבות הספורטיביים אלא בזירת התודעה הציבורית, שהיא זירה קשה הרבה יותר ושהפציעות שנפצ ו עים בה משאירות לפעמים הרבה יותר מאשר צלקת על העור. "הכי אני פוחדת על השיניים שלי", היא צוחקת ושולפת את מגן השיניים הוורוד שלה. "בכל שאר הגוף אני מוכנה ויכו ו לה לחטוף מכות חזקות. מכות פיזיות לא שוברות אותי". מה כן שובר אותך? "היום כלום. עד שהתחלתי להתאגרף מה ששבר אותי היה שאחרים החליטו בשבילי החלטות. היום אני מחליטה בשביל עצמי. בוחרת ולוקחת אחריות על הבחירות שלי. את לא נשברת אם את לוקחת אחריות". ההמלצה של אבא ו � . נולדה ביפו למשפחה נ 24 היא בת צרית ערבית ("רק סבא שלי, אבא של אבא, הגיע מירדן. כל שאר המשפחה נולדה כאן"), הרביעית בין שבעה אחים (ארבעה בנים ועוד שתי בנות) ואף אחד במשפחה שלה לא בעניין של ספורט. בטח לא בספורט כזה. אז איך הגעת לאיגרוף תאילנדי? "בטעות". כלומר? "לפני שש שנים נרצח בן הדוד שלי י � , כמו אח בשב 24 איברהים. הוא היה בן לי. היינו קרובים מאוד". איך הוא נרצח? קשה לה לדבר על זה. על "הטראומה שלי", כמו שהיא אומרת. "היו זמנים שלא יכולתי להגיד על הרצח הזה כלום כי הייתי בוכה מיד. באותו יום איברהים הלך לבקר חברים. אנשים הכירו אותו ביפו שפניו תמיד לשלום. אז אברהים היה אצל החברים בבית. פתאום הגיעו נערים לא מיפו והתפתחה שם קטטה. איברהים בכלל לא היה קשור אליה. הוא עוד ניסה להפריד בין הנערים שרבו, אבל מישהו שם שלף סכין ודקר אותו בלב. הרצח הש ו פיע על כולנו. על כל המשפחה. ההורים שלו איבדו בן, ההורים שלי איבדו אחיין, אני והאחים והאחיות שלי איבדנו בן דוד אהוב. ולא רק בן דוד. אף פעם לא היו לי הרבה חברים. הייתי ילדה ביישנית ומופ ו נמת. הייתי תמיד רק עם המשפחה, אבא, אמא, האחים שלי ואברהים. ופתאום הוא איננו. הייתי עטופה בצער. במשך שנה

לא יכולתי לעשות כלום, הייתי בבור של צער ולבד. הייתי קמה בבוקר והול ו כת לעבוד בחנות ספורט ברמת אביב, מסיימת את העבודה והולכת לקבר של איברהים והביתה. ככה כל יום. אחרי שנה של אבל התחלתי לחפש את עצמי. הלכתי ללמוד סוציולוגיה וחינוך והרגשתי שזה לא זה, הלכתי לקורס שלומדים להיות בו מזכירה רפואית. קיבלתי תעודה, אבל לא יכולתי לעבוד בזה. הרגשתי שאני לא מסוגלת ושזה לא המקום שלי. ככה כמה חודשים, הסתובבתי בלי שמצאתי את עצמי. ידעתי שאני חייבת מסגרת, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. יום אחד אבא שלי סיפר לי שיש ביפו מועדון איגרוף והציע לי ללכת. הלכתי לראות". כבר בביקור הראשון במועדון האיגרוף של שאדי חמד הרגישה חיגאזי שהגיעה הביתה, אבל מסביב היה נדמה שלכל יפו יש מה להגיד על זה. מי אמר? "כולם. אני לא רוצה להיכנס לש ו מות ולפירוט יותר מדי, אבל התחילו רעשי רקע מסיביים. דיברו עם ההורים שלי ואמרו שזה לא בסדר שאני הולכת עם בגדים צמודים כי לאימונים לבשתי חולצת בטן. בעיקר כולם דיברו על זה שאני מתאמנת עם בנים. עצם המגע של אישה עם גברים לא עבר טוב לאנשים. אף אחד לא אמר לי את זה בפנים, אבל למשפחה שלי אמרו. הופעל עליהם לחץ עצום עד ששכנעתי את שתי האחיות שלי לבוא איתי לאימונים. חשבתי שזה שנהיה שלושתנו במועדון וזה שאני אתאמן עם נערים יותר קטנים ממני ולא עם גברים מבוגרים ממני יפסיק את הדיבורים. אנ ו שים יבינו שלא קורה שם שום דבר שהוא אסור. ככה התאמנו שנה, אבל הלחץ על המשפחה גבר. האחיות שלי החליטו לה ו פסיק לבוא לאימונים. אני לא יכולתי ולא רציתי להפסיק. גיליתי את הייעוד שלי. אני רוצה להיות לוחמת, מתאגרפת. הצלחתי למשוך חצי שנה עד שהמשפחה הודיעה לי שזהו. אין יותר אגרוף ואני לא יכולה להתאמן יותר במועדון עם גברים". בטח הייתה תקופה קשה. "מאוד קשה. לא רציתי להמרות את הפה של אבא שלי, אבל אמרתי לו כל הזמן שאני רוצה לחזור להתאמן. הוא לא הסכים. אני המשכתי להגיד לו שאני רוצה ללכת. עד היום לא אמרתי לאף אחד למה כל כך רציתי לחזור לאגרוף". למה רצית לחזור? "אחרי שאיברהים נרצח הרגשתי שאין לי מגן. איברהים שמר עליי תמיד. הוא היה הקיר שכל נערה רוצה להישען עליו. לא משנה לאן היינו הולכים הוא הגן עליי. לא הייתי צריכה לדאוג. אחרי הרצח הרג ו שתי חלשה, לא מוגנת. הייתי אומרת לע ו צמי שאני חייבת להיות חזקה, אבל איך הופכים להיות חזקים? כשאבא שלי הציע לי ללכת להתאמן באיגרוף תאילנדי הוא לא ידע שבעצם הוא נותן לי פתרון, תשובה לשאלה איך להיות חזקה. הגעתי למועדון והבנתי שזאת הדרך שלי. לא הכרתי את המתאגרפים הגדולים בתחום, לא רציתי להיות כמו מישהו אחר, רציתי להיות חזקה בשביל עצמי". ), הבעלים של לגסי 33 קימברלי ווך ( ג'ים, מכירה את התחושה הזו. היא כבר שמעה לא מעט מתאגרפות שמתאמ ו נות אצלה שמה שהוביל אותן לאגרוף

"הדת הראשונה שלי היא המצפון והמוסר". חיגאזי

ווך: "רוב מועדוני הלחימה בארץ הם קודם כל המתאגרפות הן מיעוט קטן מאוד. זה לא נוח או קל להיות נשים במועדונים, לא רק לנשים דתיות, יהודיות וערביות, בגלל האווירה והווייב אז רבות, צעירות ומבוגרות, מוותרות וזה חבל" של גברים כי הנשים

חיגאזי: "אין לי עכשיו בן זוג, אבל כשיהיה לי, ואינשאללה יהיה לי, הוא יצטרך להכיל את גלוריה ואת הרצון שלה לחיות חיים שוויוניים. בן הזוג שלי יהיה עם מספיק ביטחון עצמי כדי שאישה, לוחמת, מתאגרפת, לא יהיה דבר שיאיים עליו"

22

18.2.2022 ˆ ידיעות חולון, בת ים