חולון 23.09.22

את הרגע שבו החליטו להיאחז בחיים ולא לשקוע אל מצולות של אבל וכאב זוכרים ישראל ואיטה גנץ היטב. "זה היה בחדר הגופות של בית החולים", מספר ישראל, "סמוך לגו ־ פה של בתנו ציפי ז"ל. סיימנו להיפרד ממנה, נשקתי לה ופניתי לדלת הכני ־ סה. לפני היציאה איטה ואני נעמדו אחד מול השנייה ובלי לדבר או לתאם הסכ ־ מנו מיד שנינו שברגע שנקום מהשבעה אנחנו עוברים לנווה צוף כדי להפוך להורים בגלגול שני ולגדל את שלושת הנכדים שלנו שנותרו ללא אמא ועם אבא במצב קשה בבית החולים. ההחל ־ טה הקשה הזאת, בדיעבד, במקום הקשה שבו היינו, הייתה זו שנתנה לנו את הכוח להמשיך לחיות". במרפסת מעץ שבביתם במושב צפריה הסמוך לראשון לציון, יושבים בני הזוג גנץ, מנסים להרוויח עוד קצת שמש קי ־ צית לפני בואו של הסתיו. על רקע ציוץ הציפורים מצד אחד ורעש המראות המ ־ טוסים מצד שני, מספר ישראל שהרמפה שמובילה למרפסת נבנתה עבור ציפי ז"ל. "היא קיבלה אישור לעשות פוסט דוקטורט יחד עם התואר השני והיא ידעה שעבור זה היא הולכת להקדיש שנה שלמה, לכן היא ביקשה שנעזור לה כמה שאפשר. הבטחנו לה שזה מה שנ ־ עשה ואחד הדברים הראשונים שאמרנו שנעשה היה לבנות רמפה כדי לעזור לה עם העגלה של התינוקת שנולדה. רת ־ מתי את הבן שלי ותוך כמה ימים בנינו את הרמפה מעץ והכל כמעט היה מוכן. רצינו שזה יהיה לה לעזר כדי לעלות את עגלת תינוק ובסופו של דבר הרמפה משמשת את איתי, הנכד שלי, כשהוא מגיע אלינו עם כיסא הגלגלים שלו". החיים התהפכו כשישראל ואיטה מדברים על איתי העיניים שלהם נוצצות. הנכד שמציין שנים היה ועודנו פרויקט 15 עוד מעט אישי אותו הם לקחו מהרגע שקמו מה ־ שבעה וניערו מעליהם את רסיסי הכאב שנגרם להם מהתאונה המצערת שהתר ־ חשה בצומת גבעת זאב בחודש האחרון . ערב שהחל מתוך רצון 2019 של שנת של איתי 12 לחגוג את יום הולדתו ה־

עם הוריו אפרים וציפי רימל ואחותו התינוקת בת שלושת השבועות. "זה היה במוצאי שבת, איטה ואני עמדנו לפני חופשה בהודו שהייתה אמורה להיות עבורנו גן עדן עלי אדמות. חבר שלי מתגורר שם והיינו אמורים להתארח אצלו לאירוע משפחתי וזו הייתה צרי ־ כה להיות חופשה מיוחדת מאוד," מספר ישראל. "ארזנו את המזוודות אבל משהו לא איפשר לנו לסיים את האריזה, מעין חוסר חשק וכוח שכזה, והחלטנו שנסיים את כל מה שצריך למחרת. וחצי בלילה 12 "בסביבות השעה הלכנו לישון אבל כעבור שעה וחצי התעוררנו למראה הבן שלי ובעלה של בתי מולנו, הם אמרו לנו 'קומו, ציפי צריכה אתכם בבית חולים שערי צדק', ולא הוסיפו יותר מזה. הם גם לא ידעו בוודאות מה קרה, אבל משום ששניהם מתנדבים במד"א הם הצליחו לקבל מושג דרך הודעות של חברים שלהם לתפקיד," ממשיך ישראל. "הדרך לבית החולים הייתה שקטה מאוד. היא נמשכה נצח שבו כולנו שתקנו והבנו שהמצב לא הולך למקום טוב. הגענו לבית החולים ונכנסנו לחדר המיון, ושם במשך שעה וחצי העבירו אותנו מחדר לחדר ואני רק חיכיתי שמישהו כבר יגיד לי מה קרה, אבל לאף אחד שם לא היה אומץ לספר לנו על גודל האסון. כל כמה זמן מישהו בא, העביר אותנו לחדר אחר, הגיש לנו כוס מים ממכונה אחרת וביקש מאיתנו לחכות. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שהייתה תאונה אבל לא יודעים שום פרט מעבר לכך. אחרי זמן ארוך של המתנה לא יכולתי יותר, יצאתי למסדרון ודפק ־ תי על דלפק בחוזקה וביקשתי לדעת מה קרה. רק אז הגיעה אחות בכירה מטיפול נמרץ והיא סיפרה לנו שהבת שלי ציפי נהרגה. מיד שאלתי מי עוד איננו, כי בראש שלי הם משפחה של שבע נפשות אז מה קרה לשאר? אז היא ענתה שגם הנכדה שלי, נועם רחל בת השלושה שבועות, נהרגה ומביאים אותה מבית החולים הדסה הר הצופים. היא גם סיפרה שאב המשפחה אפרים נמצא בחדר ליד ומכינים אותו לניתוח ושגם איתי נלקח לניתוח דחוף ומצבו קריטי. באותם רגעים לא נתנו לו סיכוי

בנקודה הכי נמוכה, קיבלנו את ההחלטה להמשיך לחיות" סיפורם של איטה וישראל גנץ ממושב צפריה בשפלה אינו עוד סיפור שכול, אלא סיפור על מסירות ועוצמות אדירות, על נס אחד גדול והתחלות חדשות, שלוש שנים לאחר הטרגדיה שבה איבדו את בתם ציפי ונכדתם באותה תאונה היה ‰ בתאונת דרכים גם נכדם איתי שנפצע אנושות וכנגד כל הסיכויים התעורר מתרדמת ושב בראיון מיוחד הם ‰ לאחרונה לשגרה מספרים על ההורות שנאלצו לחוות מחדש, ועל איתי - הנכד שהוכיח להם שהחיים חזקים מהכל הכאב, האמונה והנס הגדול

אבי איצקוביץ ' / / צילום: קובי קואנקס

ישראל ואיטה עם הנכד איתי

28

23.9.2022 ˆ ידיעות חולון, בת ים