חולון 26.08.22

"תמיד הייתי מחוברת להוראה ואהבתי להדריך" ), מחנכת ומורה לאנגלית 58( מיכל גויל ב"דרכא בית וגן" בבת ים "זה אחד מבתי הספר הראשונים בבת ים. אני זוכרת את עצמי כתלמידה מאוד פעילה. אהבתי ללמוד, הייתי במועצת תלמי ־ דים, מדריכה בבני עקיבא ומאוד מעורבת חברתית. "הייתה לי מורה לאנגלית שמאוד עודדה אותי. למרות שאני לא מגיעה מבית דובר אנגלית, היא אמרה שיש לי את היכולת להיות מורה לאנגלית וכבר אז זה חדר אליי. תמיד הייתי מחו ־ ברת להוראה ואהבתי להדריך, אז חלמתי להיות מורה, והעידוד שלה מאוד חיזק אותי. "כסטודנטית שנה שלישית להוראה, התחלתי ללמד בבית הספר היסודי 'תחכמוני', שגם בו למדתי. הייתי ממלאת מקום והמנהל של 'בית וגן' שמע את זה ומיד קרא לי אליו וביקש שאצטרף לצוות. "אני אדם מאוד מכבד. בהתחלה היה לי קשה לקרוא למורות שלי בשמן הפרטי, אז בכוונה לא הייתי אומרת שמות. זה לקח זמן, כי לצידי ישבו המורות שלימדו אותי, מורות ותיקות ונה ־ דרות שהיו בתחילת דרכן כשאני הייתי תלמידה ולא היה לי קל לפנות אליהן באופן פרטי, אבל הייתי מאוד גאה, גם ללמוד וגם ללמד ב'בית וגן', שלימים הצטרף לרשת 'דרכא'. "אגב, אני לא לבד, יש לנו עוד הרבה מורות שהיו תלמידות שנה 37 ולימים הפכו למורות בבית הספר. אני מלמדת כאן ולפחות שמונה תלמידות שלי הפכו למורות ולימדו לצידי". מה הסוד של "בית וגן" שהרבה תלמידות חוזרות אליו? "אני חושבת ששמו הולך לפניו כבית ספר שהוא בית. באופן אישי, אני מרגישה שאני מכירה היטב את השטח ולכן יודעת מהיכן התלמידות שלי מגיעות, מה האופי שלהן וגם מה האתגרים שלהן. בבית הספר יש יחסי קרבה אישיים, ממש כמו בני משפחה. אני זוכרת שכאשר המנהלת טובי ברק הגיעה, היא שאלה כל אחת 'מה החלום שלך?'. במלוא הצניעות, אני יכולה ללמד כל אחד אנגלית, גם מי שאין לו טיפת רקע, אז אמרתי שהחלום שלי זה חדר אנגלית והיא מיד פינתה לי חדר. זה מאוד מעצים לדעת שאתה במקום שרואה את החלומות שלך לנגד עיניו".

מתלמיד חלש למנהיג ) מחנך, מורה לאזרחות 34( אפי לוי וספרות, רכז חינוך תעבורתי ורכז הכנה לצה"ל בתיכון "אורט מיטרני" בחולון

"כילד עברתי שבעה בתי ספר שונים. פעמיים ניסיתי לנ ־ שור, בכיתה ו' ושוב בכיתה י'. בכל בית ספר לא הצלחתי. היו לי בעיות קשב וריכוז, קשיים רגשיים וגם בעיות בבית. בכל מוסד חינוכי שהגעתי אליו לא הסתכלו עליי, לא ראו אותי, ולאף אחד לא באמת היה אכפת מה קורה איתי. , וכשעברתי את הגיל 16 "בזמנו, חוק חינוך חובה היה עד גיל לאף אחד לא היה אכפת אם אני מגיע לבית הספר. "הגעתי לאורט מיטרני כדי ללמוד את כיתה י' עוד הפעם. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי. למ ־ רות כל הקשיים שלי, הצוות והמנהלת, אורנה אייזנמן, זיהו את נקודות החולשה שלי וחיזקו אותן, ובמקביל העצימו את נקודות החוזקה שלי. פתאום כל מה שכולם ראו בו חיסרון, הפך ליתרון שלי. הפכתי למנהיג, הייתי פעיל במועצת התלמידים ובפעילויות חברתיות ואפילו נתנו לי משרד משלי בתוך בית הספר על מנת לרכז את הפעילויות שלי. בבית הספר פרחתי, הוצאתי תעודת בגרות מלאה ועשיתי שנת מכינה לפני השירות הצבאי. אלה דברים שגם בחלומות הכי גדולים שלי לא חשבתי שאני מסוגל להם". כיצד חזרת לאורט מיטרני?

"אני בן יחיד לאם חד־הורית. היא נפטרה כשהייתי בכיתה י"ב ואורנה ליוותה אותי בכל התהליך, לקחה אותי לעורך דין וסייעה לי לסדר את ענייניי. בכלל, היא הפכה להיות אמא שנייה עבורי ולאורך השנים שמרתי על קשר הדוק איתה ועם שאר הצוות. הם היו מעטפת עוצמתית שגרמה לי להרגיש שאני אף פעם לא לבד. כשבחרתי ללמוד הוראה, היה ברור לי שאני חוזר למיטרני. זו הייתה התוכנית שלי, כי תמיד ראיתי במקום הזה בית, וזה היה הדבר הכי טבעי עבורי. זה כמובן היה מאתגר, פתאום אורנה הפכה לבוס שלי והמורים לקולגות, אבל זה היה נכון עבורי. היום אני בא ממקום שמבין את התלמידים שלי. שיתפתי אותם בסיפור האישי שלי וכשקשה להם הם אומרים בעצמם: 'אתה יודע איך זה...'. אני מנסה לתת לתלמידים את העוצמה שאני קיבלתי כתלמיד. לא מוותר עליהם, כמו שלא ויתרו עליי. מקשיב להם, וכמו כל הצוות כאן, מסתכל על כל תלמיד ותלמיד בגובה העיניים". המורה עליזה העליון, שלימים הפכה למנהלת בראשון לציון, הזמינה אותי לביתה ובמשך חמישה ימים במהלך חופשת הפסח היא סייעה לי לסגור את הפער ולהתקדם בחומר. "אני זוכר גם את המורה לספרות, דיאנה אביב, שכל שיעור ספרות שלה היה למעשה שיעור חינוך. התרגשנו מכל שיעור איתה. המחנכת שלי הייתה זהבה כהן־אייזק. היא הייתה מורה קשוחה ומלאה באהבה אימהית. היא לימדה אותנו את משמעות המשפט 'חוסך שבטו שונא בנו'. היא לימדה אותנו מה זה אחריות אישית. בזכותה הפכנו לאנשים טובים, מוסריים וערכיים. "כבר בספר המחזור של החטיבה כתבו שאעסוק בהוראה. אני זוכר שביקרתי את זהבה ועוד כמה מורות, והן ניסו לשכנע אותי לא להתקרב לת ־ חום, אבל זהבה אמרה: 'אתן מדברות על הראש אבל הוראה זה מהלב, והוא חושב מהלב אז הוא יהפוך למורה'. בהתחלה בכלל הייתי יועץ תקשורת, אבל בהמשך התחלתי ללמד ולימים זהבה הפכה לרכזת שכבה ועבדתי לצידה". כיצד היה המעבר מתלמיד למורה? "התחלתי כמתרגל ואז המנהלת רותי אנזל ראתה את הפוטנציאל שבי והציעה לי ללמוד הוראה ולהצטרף לצוות, ואין ספק שבהתחלה זה היה קשה. נכנסתי לחדר מורים שרובו היו מורות שלי. תמיד תלמידים חושבים שבחדר מורים מדברים רק עליהם, אבל האמת היא שמדברים הרבה על החיים האישיים וזה היה לי מוזר. פתאום היכרתי את החוויה האישית של המורות. בהתחלה לא הייתי מתערב וגם לא הייתי עונה בוויכוחים, כי הרגשתי תלמיד שלהן. אני זוכר שפעם אחת עניתי ופתאום אחת המורות קפצה ואמרה לי: 'ברוך הבא, סוף כל סוף גידלת עמוד שדרה'. זה פתאום יצא ממני, פתאום הרגשתי שאני שווה בין שנה". 12 שווים ולכן אני כאן כבר

"בספר המחזור כתבו שאעסוק בהוראה" ), מורה לאזרחות 45( אבי שמעון ומחנך כיתות אגף שחר ב"קמפוס קריית שרת" בחולון

"כשהייתי תלמיד לא הייתה הפרדה בין חטיבה לתיכון, וקמפוס קריית שרת נחשב לבית הספר הטוב ביותר בעיר. היו ראיונות קבלה וילדים מכל רחבי העיר ביקשו ללמוד שם. הרישום לא היה אזורי. כולם ידעו שמי שרוצה להתקבל חייב להתאמץ. המנהל היה ישראל כץ המנוח, שנפטר לא ־ חרונה, והוא מאוד השפיע עליי. "בבית הספר הייתה משמעת ברזל. החדירו בנו הישגיות, כבוד, ערכים והרבה דאגה לסביבה שלנו. היו רק שתי כיתות לארבע יחידות באנגלית. כמעט כולם ניגשו לחמש יחידות, ומי שלא, תויג כילד שלא מתאמץ מספיק. גם במתמטי ־ קה דחפו מאוד להצליח. חשוב להבין שלא הייתה תחושה של לחץ. להיפך, אף אחד לא התעניין בדוחות ומספרים. האווירה הייתה של אכפתיות, שאנחנו חשו ־ בים למורים ולכן הם לא מרפים. אני זוכר שנכשלתי במתמטיקה, אז

11

ידיעות חולון, בת ים ˆ 26.8.2022