חולון בת-ים 31.05.24

דילן לנדאו. "כל פיצוץ או רעש מוביל להמון קריאות בהלה"

מה תפקידו ולאן הוא צריך להגיע, אנחנו מאוד מתורגלים. "ברור לי שאדם רגיל שלא עשה את כל האימונים שאני עשיתי לא היה מצליח לתב פקד כמו שאני תפקדתי מתחילת המלחמה. למרות שהיום יש פחות אזעקות בראשון לציון אנחנו עדיין מקבלים הרבה קריאות, והנה השבוע קיבלנו תזכורת שהמלחמה לגמרי עדיין כאן". אתה מרגיש יותר דריכות או שאננות אצל תושבים. "אנשים עדיין מבוהלים. היו אנשים שסיב רבו לפתוח לנו את הדלת כי פחדו שאנחנו מחבלים, דרשו לראות תעודות ובדקו אותנו דרך העינית. גם אם העירייה מודיעה שיש תרגיל או ניסוי עדיין כל פיצוץ או רעש מוביל להמון קריאות, לרוב ממבוגרים שלא מעודכנים. יש גם מקרים של נעילה בממ"ד או מעידה תוך כדי ריצה למרחב מוגן. "אנשים יודעים שאפשר לפנות אלינו, לכן אם אישה לא שומעת מהשכנה שלה במשך הרבה זמן, היא תפנה אלינו. ההתמוב דדות עם האזרח היא לא רק בשריפה, החרב דה מאזעקה תמיד קיימת, גם מצפירות ביום השואה וביום הזיכרון. כשאנחנו מגיעים, עצם הנוכחות מרגיעה אותם, הם רואים את הכבאית ויודעים שיש על מי לסמוך". ¿

עם משפחתו. "אם זה היה תלוי בי, רציתי להישאר במשמרת, עם החברים שלי ולב עשות את מה שאני כל הזמן מתאמן עליו. אבל בשירות הסדיר שירתתי כחובש במרב פאה, ובמילואים בגלל היכולות שלי כלוחם אש גייסו אותי לכוח פינוי וחילוץ של פיקוד העורף. לקחתי כל בגד שהיה לי בארונית ויצאתי, היה ברור לי שיקח זמן עד שאשוב". רק בדיעבד לנדאו מגלה כי אחיו הגב דול נאלץ לנטוש את רכבו והתפנה לחפ"ק משטרתי בשדרות. כיוון ששכח את הנייד ברכב הוא שלח הודעות לרעייתו מאדם הוא הצליח 15:30 שהוא פגש ורק בשעה להגיע לאולה ולחלץ אותה. "הוא השיג טרמפ לתוך שדרות, הוא תקתק בדלת אבל אני אמרתי לאולה לא לפתוח לאף אחד ולא היה לו נייד לעדב כן שזה הוא. רק כשהיא הצליחה לשמוע אותו צועק היא פתחה. שניהם היו צריכים להתאושש, אבל אז הם הבינו שהם חייבים לשוב לאשקלון כי גיסתי והאחיינים שם. מאוד דאגתי להם, לא ידעתי מה עדיף, להישאר שם או לצאת. הם לקחו את הרכב של אולה ואני הסברתי להם כיצד לצאת מסביב לשדרות. הם יצאו בשעת ערב ורק אחרי שבועיים נפגשנו ואחי שב לאסוף את הרכב שנטש".

החזרה לשדרות "התרגלנו לאזעקות" למרות הטראומה רק חודשיים אחרי שעבב רו לעיר הדרומית, דילן ואלה החליטו לפני כמה חודשים לשוב להתגורר בשדרות. צעד אמיץ, יחסית לתושבים חדשים. "כן. אבל איך ששוחררתי ממילואים החב לטנו לחזור הביתה. לאזעקות כבר התרב גלנו, אנחנו לא מתרגשים, מה שמדאיג זו חדירת מחבלים, כי אתה לא יודע מי נשאר בעיר ומי לא. אבל אין לנו כוונה לעזוב את שדרות, טוב לנו שם. במקביל כמובן חזרב תי לעבודה בכבאות, כאן אני מרגיש הכי שייך, זה העולם שאני מכיר הכי טוב". כיצד נראות המשמרות שלכם בימי המלחמה? "זו תקופה עמוסה, אנחנו עובדים במשב ב � שעות, אבל אנחנו לא עו 24 מרות של דים בתנאי מעבדה, אנחנו יודעים לעבוד גם בכאוס, כמו מכונה משומנת שמתפקדת רק שהמטרה העליונה שלנו היא הצלחת חיי אדם ולתת את המענה הכי טוב שאפשר. בתחילת המלחמה התחלקנו למשמרת וחצי מוקדים בעיר, מזרח מרכז ומערב, 3 ופתחנו כדי לצמצם זמני הגעה, כל אחד בצוות יודע

דילן ואולה. "טוב לנו בשדרות"

21

ידיעות חולון, בת ים ˆ 31.5.2024