לאשה

ב

לירי: "זה קטע, כי הוא אף פעם לא מנע ממני להיות בקשר עם אמא. להפך, הוא תמיד הגן עליה ושמר על כבודה גם כשאני הייתי כועסת עליה". †† על מה למשל כעסת עליה? "לא היה קל להיות הבת של ריקי גל, זה עשה לי טראומה בבית הספר. בכל פעם שפרסמו כתבה עליה היו הערות מכל עבר. כשיצא הסרט 'השיבה מהודו', שיש לה בו סצנת סקס עם אקי אבני, הרגו אותי על הקטע הזה, היו צועקים לי 'אמא שלך זונה'. גם את השיר 'נערת הרוק' לקח לי שנים לאהוב. מה־זה ירדו עליי, וגם אני התביישתי לשמוע אותה שרה ככה כשהייתי ילדה. בואי נגיד שאפילו להיות סתם ילד שונה מהרגיל - ואני הייתי קצת שמנמנה ועוד מאומצת - זה כשלעצמו כבר קשה, אז להיות ילדה של דיווה, שכל פיפס שלה מתועד?" ריקי: "בסופו של דבר היא הבינה באינסטינקט הכי בסיסי שלה שזה גם

סוף הסרט "ריקי גל - נערת רוק", על חייה המורכבים של הזמרת, גל נראית כשהיא יורדת מבמת היכל התרבות לקול תשואות של אלפים שעמדו והריעו לה ממושכות, היישר אל זרועותיה של בתה המאומצת לירי כהן אהרונוב. לכאורה רגע קטן וטריוויאלי, חיבוק מתבקש ברגע הגדול הזה בין האם לבתה. אבל מי שמכיר את הסיפור המשפחתי שלהן יודע שהחיבוק הזה לא מובן מאליו בכלל, לאור היחסים

המורכבים בין השתיים לאורך השנים. ) נחשפת. כעת, 33 הסרט הזה הוא למעשה הפעם הראשונה שבה לירי ( בריאיון משותף של האם ובתה, הן מדברות על הפצע שהתגלע כבר בראשית יחסיהן: העובדה שלאחר גירושי הוריה לירי גדלה עם אביה, כתב הטלוויזיה אורי כהן אהרונוב ז"ל, ולא עם אמה.

יתרון. לכל מקום שהיא הגיעה - ברגע שגילו שהיא הבת שלי, זה פתח לה דלתות. והיא גם הייתה הבת של אורי, שהיה עיתונאי חשוב. בירושלים זה היה ייחוס רציני וזה היה עוד כוח שעמד לרשותה". טרקו לי את הדלת בפנים הסרט "ריקי גל - נערת רוק", שביימה ציפי (מחר, יום שלישי, HOT8 ביידר ושישודר ב־ ) HOTVOD ובהמשך ב־ 21:15 בשעה 10.12 ) מאז גיל שנתיים 74 מגולל את סיפורה של גל ( וחצי, אז נמסרה למיסיון בירושלים עם אחיה, ועד להצלחה הגדולה ולרגע שבו היא עומדת על הבמה בהיכל התרבות ואל מול קהל של אלפים שרה את סיפור חייה. היא נולדה בשכונת מאה שערים בירושלים למשפחה חילונית, תחת השם רבקה בן מנחם. כשהייתה בת שנתיים וחצי אמה, דינה, יצאה איתה ועם אחיה הגדול לסידורים, וכשחזרה הביתה גילתה שמש־ פחה אחרת כבר גרה בו, אחרי שבעלה משה הפסיד את הבית בהימורים. "זה הזיכרון הראשון שלי", מספרת גל. "הלכנו לשבת על ספסל בשדרה, לא היה לנו לאן ללכת, ואז עברה שם במקרה מנהלת המיסיון הפיני. אני זוכרת אותה שואלת את אמא למה היא בוכה. אמא סיפרה לה והיא אמרה: 'אני לא יכולה לעזור לך, אבל את הילדים אני יכולה לקחת'. "היינו במנזר שלוש שנים. יום אחד אמא באה לביקור ולקחה אותי לבקר את 'הדוד עם היונים' - בגלל הבהלה וההתכחשות אין סיכוי שאזכור במי מדובר. אצלו בבית הוא ביצע בי מעשים מגונים. הייתי רק בת חמש, אבל אני זוכרת את האצבעות שלו נכנסות לי לתוך התחתונים". קצת אחרי האירוע עם הדוד, אביה התחתן ולקח את בתו מהמיסיון לגור איתו בתל אביב. מהר מאוד גם יחסיו

גל הכירה את כהן אהרונוב, בעלה השלישי, , כשמאחוריה שמונה הריונות שלא צלחו. 39 בגיל "הרגע הכי קשה בחיים שלי היה כשגיליתי שלא אוכל ללדת" היא מספרת. "ההרגשה הייתה שאני לא שווה כאישה אם אני לא יולדת ילד. בהיריון השמיני גילו שיש לי אינוורסיה כרומוזומלית (הפרעה שבה יש היפוך של חומר גנטי על כרו־ מוזום מסוים, מה שלא מאפשר נשיאת היריון. ד"ח). סחבתי את ההיריון הזה עד החודש השביעי, יכולתי אפילו לראות את התינוק באולטרסאונד. בסופו של דבר הייתה לי לידה שקטה. אני מתנח־ מת בכך שלפחות אני יודעת מה זה ללדת. כשהכ־ רתי את אורי שנינו היינו בלי ילדים, רצינו מאוד משפחה והחלטנו לפנות לאימוץ". לירי נולדה לזוג נרקומנים, ועם לידתה הורחקה מהוריה על ידי שירותי הרווחה. היא נמסרה למשפחת אומנה, הועברה לבית ילדים ומשם נמסרה לידיהם של גל וכהן אהרונוב. המפגש הראשון של ההורים המאמצים עם בתם נערך בבית הילדים שבו הוחזקה, כשהייתה בת שנתיים וחצי. "רצינו תינוק, אבל פה בארץ מעל כבר לא נותנים", מספרת גל. "יום אחד 35 גיל התקשרו ואמרו 'מצאנו לך ילדה'. באנו לראות אותה ונדהמנו מיופייה. נתנו לנו לקחת אותה לטיול של שעה, נסענו לשפת הים וכל הדרך אורי שתק. אני ישבתי מאחור עם ספרים וצע־ צועים, ניסיתי לשעשע אותה ולהתחבר אליה, ובאיזשהו שלב אמרתי לו 'אורי, תגיד משהו, היא צריכה לשמוע את הקול שלך'. אבל הוא לא הצליח להוציא הגה מרוב התרגשות". שלוש שנים אחרי שהפכו להורים, בני הזוג התגרשו. לירי עברה לגור עם אביה בירושלים, והמרחק בין ירושלים לתל אביב העיב במשך שנים רבות על היחסים בין האם לבתה. רק

לירי בילדותה, עם אבא, אורי כהן אהרונוב ז"ל, ואמא ריקי

ממחלת האלצהיימר, 65 , כשכהן אהרונוב נפטר בגיל 23 כשלירי הייתה בת הן החלו להתקרב זו לזו. "כשאורי נפטר, משהו באינסטינקט שלי אמר לי – עכשיו זו ההזדמנות שלך לקבל את לירי בחזרה", גל מספרת. בשיחה נוקבת בין השתיים בסרט, ריקי אומרת ללירי במעין התנצלות: "גם אני לא גדלתי קרוב לאמא שלי, ואת היית דבוקה אליו. זכיתי להיות אמא שלך ולהרגיש את זה בבטן רק אחרי שאבא נפטר". לירי עונה: "גם אני לא בדיוק גדלתי איתך, וגם אני הרגשתי שהתחלת להיות אמא שלי רק כשאבא נפטר". ריקי: "מהר מאוד אחרי שאני ואורי התחתנו הבנו שהקשר לא מתאים. שלוש שנים גידלתי את לירי, ואחרי שנפרדנו נאלצתי לוותר עליה, לצערי. זה לא היה מרצוני. ניהלנו את הקשר מרחוק, וכמה שהייתי מעורבת בחינוך שלה, זה לא היה עד הסוף. אורי נתן לה הכול ועשה בשבילה הכול, אבל הוא גם היה רכושני כלפיה".

עם אשתו השנייה עלו על שרטון, ורבקה הקטנה נשלחה למוסד דתי בבני ברק ומשם לקיבוץ ניר דוד, שם הוטרדה מינית בפעם השנייה, על ידי אבי המשפחה המאמצת שלה בקיבוץ. "הוא נהג ללוות אותי מדי יום אחרי הביקור, ובדרך הוא היה נוגע בי ומתנשף", היא נזכרת. נזרקה מהקיבוץ ("משכתי יותר מדי תשומת לב"), ועם מזוודה 14 בגיל קטנה הגיעה לבית אמה בירושלים, למרות שהקשר ביניהן היה רופף. האם כבר הייתה נשואה בשנית ואם לשלושה ילדים נוספים. בעלה פתח את הדלת ואמר לגל "מצטער, את לא יכולה להיות פה". "הגעתי לבית שלא מקבלים אותי בו, טרקו לי את הדלת בפנים ולא היה לי לאן ללכת. מגיל צעיר למדתי שאני צריכה לדאוג לעצמי, אז הלכתי ל'עליית הנוער' וביקשתי שיחזירו אותי לקיבוץ". , כשפרצה 17 גל נשלחה לקיבוץ ברעם שעל גבול הצפון, ובגיל מלחמת ששת הימים, שוב אמרו לה ללכת ("ביקשו מכל ילדי החוץ

צילום: רפי דלויה, טלי שני

18

9.12.2024