לאשה

ליאת בר־און

רק בריאות הגעתי לגיל שבו אני מספרת על המחלות שלי ואנשים אשכרה מקשיבים

מהמרפאה ואמרתי לעצמי, "איזה ואז יצאתי סיפור מטורף יש לי לקפה של שבת בבוקר". כן. ציטוט מדויק. והלוואי שהייתי מסתפקת בלהגיד לעצמי את המשפט הזה, אבל לצערי התקדמתי לשלב הבא וגם דמיינתי את זה קורה. אתן מבי־ נות? אני באמת שואלת. אתן מבינות שגם דמיינתי איך אני מגיעה למפגש הקבוע של החברים בקפה ומספרת לכולם שהייתי אצל הרופא ושהוא עשה לי בדיקה מהירה מדי ונתן לי אבחנה פשטנית מדי ובכלל לא קלט שיש לי משהו אחר לגמרי? כן, זה מה שאני שווה. סיפור על בדיקה אצל רופא. זה מה שיש לי להציע. זאת אני עכשיו. וזה לא שהרופא פספס איזו מחלה אקזוטית נדירה שאין לה אפילו ערך בוויקיפדיה מרוב שאף אחד לא מעז להתעסק איתה, כן? זו סתם איזו דלקת שכולם חוטפים מתישהו. הכי בקטנה. שלא לדבר על הגב התחתון שמעצבן אותי בזמן האחרון. והנימול בירך. והנשירה של השיער. והאף האדום - זו לא מחלה אבל נכניס גם אותו, למה לא? והטנטון באוזניים. ורצפת האגן שנטשה את האגן והגיעה עד לרצפה. ונקודת חן חדשה. ונקודת חן ישנה. ונקודת חן שאני מרגישה אותה מתבשלת ועדיין לא יצאה. זה יהיה בצוואר? זה יהיה בגב? אני מקבלת הימורים, דברו איתי בביט. הייתה ביום רביעי, כך מזל שהבדיקה שעד המפגש בקפה היו לי יומיים וחצי כדי להתא־ פס על עצמי ולהבין שהבעיות הרפואיות שלי לא מעניינות אף אחד. מה אכפת לאנשים מהגוף שלי? מילא הייתי עושה בוטוקס בכל הפרצוף, זה באמת יכול היה להיות קצת מעניין. כולם היו אומרים לי שזה מאוד יפה ואז מרכלים עליי מאחורי הגב שאני נראית כמו קוף. ככה הייתי נשארת רלוונטית. זו תרומה אמיתית לאנושות. אבל לא, גם אני וגם הפר־ , אז עדיף שאסתום אותו. יפה 52 צוף שלי נראים בני מאוד. החלטה טובה. וכך בשבת בבוקר התיישבתי בקפה ושתקתי, ושתקתי, ושתקתי. כי כולם דיברו, לא הייתה לי ברירה. וברגע שהם השתתקו לחצי שנייה, נפתח לי הפה ושמעתי את עצמי מספרת על הדלקות ועל הנקודות ועל המרפאות, ומספרת, ומספרת. ולא הצלחתי לעצור. לא הצלחתי לעצור. לא־הצלחתי־לעצור. ואז קרה משהו נורא - כולם הקשיבו. זה עניין אותם. זה־עניין־אותם. ד � ידעתי שזה יגיע. י ידעתי שזה יקרה.. עתי שבוקר אחד אני אמצא את עצמי מדברת על פרוצדורה רפואית שאני צריכה לעבור, ובמקום

להנהן באדישות תוך כדי שהם משחקים בטלפון ואז לשנות נושא כמו בני אדם נורמליים, החברים שלי אשכרה יגיבו. וגרוע מכך, הם גם יתרמו סיפורי מחלות משלהם ומשם יעברו להמלצות על בעלי מקצוע שנשמעים כמו החבר'ה של הארי פוטר. "הפיזיותרפיסטית הזאת קוסמת, אני שולחת לך את המספר שלה". "האורולוג הזה עושה פלאים, תגידי שאני הפניתי אותך". "יש מרפאה סודית בפלורנטין דקות, יש שם מכשפה 20 שפתוחה פעם בחודש למשך שמושכת לך באוזן ובועטת בך קצת, ותוך חמש דקות את כמו חדשה". וגם אני כמובן לא יצאתי פראיירית והפלגתי במעשיות על רופא המשפחה שלי (ידו קלה על המרשם) ושיטות סודיות למצוא תור לבדיקת דם (זה סוד) ואיך שבגלל שאין לי ורידים בזרוע, תמיד מוציאים לי דם מכף היד (סיפור שכמובן זכה למחיאות כפיים). ולא חזרנו יותר לדבר על דברים אחרים. אפילו הסיפורים על הילדים נדחקו הצידה. איכס, למי אכפת מהיצורים המוזרים והבריאים האלה, עם העור החלק והשיער השופע והגוף שמצליח לה־ תרומם מהספה בניסיון הראשון? יוצאות לנו פלולות, 8 עם כל הכבוד. אנחנו עסוקים.

האם נמאס לך מעצמך?

57% כן

43% לא

צילום: ליאת בר־און

אפילו צמח האלוקסיה שלי דומע מהסיפור המרגש על הרופא

liatbron @ gmail . com

98

9.12.2024