מפרץ 05.07.24

"עד גבול מסויים זה ברור, מקסימום נשיקה על הלחי בסוף הערב. לא יותר, אני היפוכנדר, אז הדבר האחרון שאני מעלה על דעתי זה להכניס אישה שאני לא מכיר למיטה שלי. וכמה שזה ייש־ מע אולי מוזר, כל חיי אפשר לספור על פחות מיד אחת את הבחורות ששכבתי איתן. אני די טיפוס ביתי, טיפוס שמ־ חפש אהבה". כמה אתה לוקח עבור ערב כזה. "זה תלוי, זה נע בסביבות מאות שק־ לים, לא משהו בשמיים. זה מסייע לי, אני נהנה, זורם בערב או באירוע, וחוזר הביתה. זה הכול. אין שם רגש, גם לא יכול להיות. זה נטו מקצועי. גם כש־ מזמינים אותי למסיבות נשים, אני שר די יפה, כך הבנתי מהרבה מאוד ששמעו אותי, אז התחלתי לעשות בנוסף מסי־ בות כאלו של רווקות או סתם נשים שחוגות איזה איוונט ביניהן, ערב שמת־ חיל בשירים שאותם אני שר ואותם כת־ בתי, סטנד אפ קצת, שותים אלכוהול, לפעמים מבקשים ממני להוריד חולצה ואני די זורם. אני לא מטומטם אני מבין שיש כאלו שמחפיצים אותי, ולכולם יש אינטרס ואני לוקח את זה בחשבון. אבל המנטרה שלי אומרת, אם לא חוצים את הגבולות, וזה משמח אנשים ואני לא סובל מזה, אז למה לא". החלום על בית ("מת על ריח של בישולים") "בתכל'ס למרות כל מה ששמעת, אני די חנון בבסיס. טיפוס ביתי שמת לרי־ חות של בישולים שאף פעם לא אכלתי. זה חסר לי כל המשפחתיות הזו, חסר לי לשבת פעם בשבוע מסביב לשולחן, זה משהו שאף פעם לא חוויתי. אף פעם לא קיבלתי אהבה. זה כואב, אני לא מסנן, הקריטריונים שלי בכלל לא בשמיים, אני לא מחפש עכשיו איזו נטע אלחמיסטר. "גם אני שואל את עצמי למה זה לא קורה למרות כל הנסיונות, לא יודע לה־ סביר והאמן לי שניסיתי. אני כל הזמן רק על זה. לא איכפת לי שתהיה מיל־ פית עשירה, לא אכפת לי שתהיה אפילו בחורה מיוון נוצריה, אני אפילו אתנצר בשבילה, אין לי בעיה עם זה. העיקר אני מחפש אהבה. כן, אני אגיד את מה שאתה רוצה לומר: אני מחפש אישה שתהיה לי גם האמא שלא הייתה לי. וקשה מאוד למצוא היום בחורות כאלו". כפיר שותק שתיקה ארוכה. השיחה שקלחה והיוותה פורקן גם עבורו נעצרה. הקול נחלש, החיוך סר לצדדית במבוכה. "פגעו בי הרבה בחיים", הוא אומר, "למ־ רות כל הכעס שאצור בי, אין לי רצון לנקום, אין לי רצון לעשות עם הכעס הזה שום דבר, הוא מוביל אותי לצמיחה מחודשת. אני יודע בוודאות שכפיר רק כעת מתחיל את חייו, אני אמצא זוגיות, אני אתפרסם בגדול, זה עוד יקרה. כל מטרה שהצבתי לעצמי עד היום, למרות כל הקשיים, עמדתי בה. "יש לי לב טוב, יש בי כמיהה לחיים טובים ומאושרים ויש לי כישרון, אז למרות המראה שלי, החוסן והיבט־ חון שאני מקרין, אני רק רוצה להגיד, שמאחורי כל זה מסתתר ילד קטן ובוכה שמחפש אהבה". ¿

נכנסתי לסטרס ולחרדות, השתחררתי וטיפלתי בעצמי. ואז התחלתי לעבוד כמנהל ברשתות מוכרות של ביגוד והנ־ עלה. אהבתי להתלבש יפה, גם זה קשור למעטפת החיצונית שניסיתי לעטות על עצמי. מה שמצחיק הוא שאני יודע במיליארד אחוז שאני כשרוני, שאני עוד יכול להצליח בגדול בחיים, אפילו ברמת כוכבות, אז אני אומר לעצמי, אם אף אחד לא העריך אותי עד עכשיו, אז

האחרים הזהירו את הילדים שלא לה־ תקרב אליי, אני מבין אותם, אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר. אז כל שנות יל־ דותי ונערותי בעצם עברו עליי בחרם ונידוי, והייתה גם אלימות, ככה זה נע־ רים. לא היו לי חברים, למעשה עד היום אין לי באמת חברים, זה באיזה מקום די כואב לי. ההורים שלי בסופו של דבר התגרשו, שהייתי אולי בן שבע משהו כזה, ואני עברתי לגור עם אבא שלי".

"כל שנות ילדותי ונערותי

בעצם עברו עליי בחרם ונידוי, והייתה גם אלימות, ככה זה נערים. לא היו לי חברים, למעשה עד

היום אין לי באמת חברים"

"אני לא מטומטם אני מבין שיש כאלו שמחפיצים אותי, ולכולם יש אינטרס. אבל המנטרה שלי אומרת, אם לא חוצים את הגבולות, וזה משמח אנשים ואני לא סובל מזה, אז למה לא"

קודם כל אני אתחיל להעריך את עצמי, וזה מתבטא הרבה במראה החיצוני, אבל האמת שמה שיש לי מבפנים הרבה יותר יפה מבחוץ. אבל לצערי אף אחד עד היום לא העריך את זה, ואני יודע שזה הולך להשתנות". זיהה הזדמנות ("חיפשתי כיוונים אחרים") בדירתו במרכז העיר, אותה הפך לחדר כושר מתוקתק, החליט כפיר שהוא משנה קריירה. התמקד כמאמן אישי, החל לפרסם את עצמו ברשתותו הח־ ברתיות, והתגובות באופן די צפוי לא איחרו להגיע, ובהמוניהן: "כשהתחלתי עם האימון האישי בדרך כלל לנשים, אבל לא רק, הרווחתי די טוב, היה ממש זרם בלתי פוסק, ואז הגיעה המלחמה והכול נעצר. החלטתי שאני חייב לב־ דוק כיוונים אחרים. והבנתי מהתגובות ושליחת ההודעות שהמראה שלי יכול 'לספק עבודה'. "באפריל השנה, עקב הצעה שקיבל־ תי, התחלתי לפרסם את עצמי כמלווה בחורות לאירועים תמורת תשלום. לא מדובר בנער ליווי, ובטח לא בג'יגולו. זה מקצוע שמאוד מוכר ושגרתי בארה"ב ובאירופה. הצעתי את עצמי, והופה, ראיתי שזה הולך טוב. אני לא מת על זה, אבל אני מבין שזה משמח את האישה שרוצה את זה, ואני די זורם. אני בכלל טיפוס די זורם". זורם עד כמה?

מתאמן. "מאחורי כל זה מסתתר

מתחיל מחדש ("התחלתי להעריך את עצמי") כשהוא סובל מחרמות והצקות, והנפש OCD פנימה סוערת: האבחנה של ה קיבלה אישור רשמי, ניצני היפוכנד־ ריה החלו להופיע והחרדה משתלטת על הכול, החליט כפיר שהוא מנסה להרים את עצמו מהקרשים, התחיל להתא־ מן ("הייתי שחיף, הכינוי שלי היה ילד שואה"), ועיצב את גופו לרמה של אל יווני: הבנתי שאם אני לי, אז מי יהיה לי. אני אף פעם לא מתייאש, אף פעם לא נשבר, אף אחד לא יכול לנצח אותי, לא אז כנער, ולא היום, גם ברגעי המשבר הכי גדולים אני אוסף את עצמי ועובר את המשוכה". בכל זאת, לא קל להתמודד לבד עם נפש כל כך סוערת. זו מחלה OCD "אני תמיד אומר ש לפריוולגים, כי אם אתה עוסק במשהו, ממוקד מטרה, היא לא מטרידה. נדיר מאוד שאני לוקח איזה חצי כדור לו־ ריוואן, כדי להיפטר מהחרדה, לפעמים כמה שבועות אני די מסתדר בלי, כי אני ממלא את החיים שלי בדברים אחרים, חיוניים יותר, אפילו הישרדותיים". כפיר סיים את תיכון הרצוג בכפר סבא, התגייס כלוחם לסיירת שקד בג־ בעתי, נפצע וביקש שחרור: "האובססיה שההפרעה הזו הביאה בהתחלה הייתה מאוד קשורה למראה שלי, לחיצוניות שלי, הפציעה הזו גרמה לי לבלבול נורא, כי היא פגעה גם במראה שלי,

ילד קטן שמחפש אהבה"

ממני בחמש שנים"). כבר מילדותו הוא חווה בבית קשיים עצומים עקב מריבות בין הוריו: "הייתי ילד רזה, די מפוחד, שכל מה שהוא ספג בבית היה קללות ואלימות מילולית שהוא שמע מצד שני הוריו המתקוטטים ביניהם. אמא שלי, שאין לי קשר איתה, גם טרחה לספר לי בגיל צעיר מאוד שהיא בטוחה שגם לי יש את זה, היא הקדימה את האבחנה בכמה שנים טובות בעודי ילד מפוחד". והוא מוסיף: "מעולם לא זכיתי לחיבוק ממנה, או למילה טובה, אפילו סתם למ־ חווה של אימא לבן. כלום. הכי קר שיש". למה? "בכיתה הייתי זורק את הקללות הנו־ ראיות שהייתי שומע בבית, וההורים

ידיעות המפרץ ˆ 5.7.2024 29