מפרץ 21.4.23

יום הזיכרון

עם אחותו ואמו

השחרור מאנטבה

הירש (משמאל) עם אביו ואמו

צילום: נחום סגל | "מטריד אותי המצב שלנו בתוך העם". ד"ר יצחק הירש

), רופאהילדיםהמיתולוגי בקריתחיים, מספר על השנים כילד בזמן השואה, על האובדן 92( ד"ר יצחקהירש של חצי ממשפחתו באושוויץ, חטיפתהמטוס באנטבה ועל החיים במעברה בקריתמוצקין ‰ "אנחנו עוברים כל כך הרבהקשייםמבחוץ. צריך לקרוא לאחדות ולא למלחמה", אמר השבוע "חייביםלהמשיך לנהוג אחד בשני כאחים" בקשתו של שורד השואה מהקריות:

"בגלל הזוועות שעברנו לא יכולנו להביא ילדים לעולם, החלטנו שאנו נתמוך בילדים של האחיות של אשתי כילדנו"

דיקלה שחף

שראיתי אותן". על הגברים הורו להתפשט ולקבל את מדי הגטו: "מנגלה היה מנהל הגטו, אחד הפ ־ קידים ניגש לאבי ושם לו מספר על היד, ואצלי למזלי שמו על הבגד. ראינו את הק ־ רמטוריום וחשבנו שאופים שם לחם. הע ־ בירו אותנו למחנה סמוך, שם היו צוענים שהתנהגו אלינו רע מאוד. הכניסו אותנו לבלוק ואסרו עלינו לצאת. ישנו אחד על השני, אבל כעבור מספר ימים כל הצוע ־ נים הוצאו להורג. רק אז גילינו מה עושים בקרמטוריום, ופשוט נחרדנו. הריח היה של בשר שרוף, אז גם גיליתי מה קרה לאמא שלי ואחותי". אביו שאול נלקח לעבודה אל מחוץ למחנה והירש נשאר לבדו. "היו לי מכרים וחברים מהבית ושמרנו אחד על השני. הפקיד של הבלוק סידר לי עבודה כעוזר חשמלאי של הגטו ובזכותו לא הייתי צריך לעבור את הסלקציות של מנגלה. המפגש עם אבא לאחר השחרור הגיע הירש אל המחנות של האמריקאים: "באחד הימים פגשתי מכר שסיפר לי שראה את אבא שלי במי ־ נכן. מיד יצאתי לתחנת הרכבת והלכתי דרך ארוכה שבסופה פגשתי את אבי. זו

הייתה פגישה מרגשת לאחר עשרה חו ־ דשים בהם לא ידענו מה עלה בגורל אחד של השני. אבא שאל על אמא והאחות, אבל לא יכולתי לספר לו את האמת והוא הת ־ עקש שנחזור לבית שלנו בטרנסילבניה ושהן יגעו לשם, אבל לא היה שם כלום. רק מאוחר יותר אבא הבין שהן נרצחו". "למדתי בבית ספר חדש בטרנסילבניה לי ־ מודי רפואה. בינתיים אבא התחתן, וגם אני רציתי להינשא רק שלא היו יהודיות באותו מקום. כשנודע לי שמגיעות תלמידות יהודיותחדשותללימודי רוקחות, קבעתי עם עצמי שעם אחת מהן אני אתחתן, וכך היה". הגיע יחד עם אשתו לילי ועם אביו 1962 ב ואשתו החדשה לארץ אל המעברה בקרית הייתי צריך 30 מוצקין: "בגלל שהייתי כבן לתת שנה לצבא כקצין רופא, ולאחר מכן עבדתי כרופא בבית החולים עפולה ובה ־ משך חזרתי לקריות ועבדתי שנים רבות כרופא ילדים בקופת חולים מרבך בקריות, ועברנו לגור בקרית חיים". החטיפה לאנטבה ימים לאחר שחרורו משירות המילואים תכנן הירש לטוס לסקנדינביה עם אשתו, 1979 ועלה על המטוס שנחטף באנטבה ב- החטופים הישראלים היה הירש 105 ובין

ואשתו. "כשעצרנו באתונה הרגשתי שמ ־ שהו לא בסדר. איך שהמטוס המריא, שמ ־ ענו צעקות בגרמנית טיפוסית כמו שהייתי רגיל לשמוע. המטוס נחטף לא ידעתי איך זה ייגמר. חששתי שהנשים והילדים ישו ־ חררו ואנחנו נלקח בשבי. אבל אז בסביבות , כשכולם ישבו על הרצפה, 23:00 השעה נשמעה ירייה. אשתי התעוררה ושאלה מה זה, חשבתי שאחד השומרים פלט כדור, אבל היריות נמשכו. בהמשך נכנס בחור, לוחם סיירת מטכ"ל, ואמר בעברית: 'באנו לשחרר אתכם'. קשה להסביר כמה הייתי גאה באותם הרגעים, ואת השמחה הגדולה שהיתה שם". לפני כחצי שנה אשתו לילי נפטרה בגיל : "בגלל הזוועות שעברנו לא יכולנו 85 להביא ילדים לעולם, החלטנו שאנו נת ־ מוך בילדים של האחיות של אשתי כילד ־ נו. לאחר ארבע שנים של דמנציה, אשתי נפטרה", מספר הירש בצער, "אלו החיים". על אף גילו, ממשיך הירש לספר את סי ־ פורו הכואב בימי הזיכרון. השנה השתתף בזיכרון בסלון בכרמל: "הדבר שהכי מטריד אותי היום זה המצב שלנו בתוך העם, עברנו ואנחנו עוברים כל כך הרבה קשיים מבחוץ, זה לא משנה אם רוצים רפורמה או לא רו ־ צים רפורמה, אנחנו חייבים להמשיך לנהוג אחד בשני כאחים, צריך לקרוא לאחדות ולא למלחמה"

"אני זוכר את הכל, כל יום ויום, אני נזכר בקשיים ובזוועות שעב ־ רנו שם, ובאובדן של חצי ממשפחתי, מהם כלל לא זכיתי להיפרד", ), בן 92 מספר השבוע ד"ר יצחק הירש ( בכור להוריו שאול ורגינה, שנולד ברומ ־ כשפרצה המלחמה. "חייתי 9 ניה והיה כבן חיים טובים, היו לי הורים ואחות קטנה. הלכתי בגיל צעיר מאוד לסבא וסבתא כדי נכנסתי לבית 7 שאלמד ב'חיידר', ובגיל ספר עממי. אבל אז פרצה המלחמה ואבא שלי גויס בתור יהודי לעבודה. לקחו אותו לאוקראינה למשך שנתיים וכשהוא חזר הכניסו את כולנו לגטו. אחרי כמה שבועות לאחר מכן הודיעו לנו שמעבירים את היהודים לגרמניה לעבודה בשדות. לקחנו איתנו מעט דברים ועלינו על רכבת לגטו אושוויץ, שם עברנו את הדברים הכי קשים". כשהגיעו למחנה הורו עליהם להיעמד בשני תורים. בתור אחד הגברים ובתור שני האימהות והילדים: "היהודים שעבדו שם , הייתי 16 אמרו לאבא שלי להגיד שאני בן גבוה, ובדיעבד הבנתי שזה הציל את חיי. אמא שלי ואחותי שעמדו בצד השני נש ־ לחו אל המוות. זו הייתה הפעם האחרונה

14

21.4.2023 ˆ ידיעות המפרץ