מפרץ 22.07.22

"התמונה שאני מושכת את הילדה מהלול הבוער לא עוזבת אותי". משפחת אסרף בדירה שקיבלו

"אני זוכרת שאמרתי לעצמי שגם אם הפנים שלי יישרפו, אני מוציאה את הבנות שלי משם. אין מצב שאני מאבדת אותן"

לעבוד, וגם שם לא ממש הצלחתי לה ת חזיק מעמד. היום אני עסוקה רוב היום עם הילדים, וזה מונע ממני לחשוב על מה שהיה. אני נפגשת עם פסיכולוגית פעם בשבוע, אנחנו מנתחות את הד ת ברים ומנסות להבין ממה זה נבע. גם ליוגב לא קל, הוא מגיל ארבע במש ת פחות אומנה, ולפני שהכיר אותי ריצה עונשי מאסר. מאז שהכרתי אותו לא היה בכלא ולא במעצרים, והוא לא יח ת זור לשם. הפחד שלי עם הילדים שא ת נשים ישפיעו גם עליהם לרעה, ולכן אני רוצה אותם איתי. לא אשלח אותם למסגרות חוץ ביתיות. אני הייתי בפ ת נימיות, שם הכרתי אנשים לא טובים והתחלתי לעשות שטויות. "עכשיו שנינו לא עובדים ומשתד ת לים להסתדר בכוחות עצמנו. יותר רע ממה שקרה לנו, לא יכול להיות. אם לא המועצה המקומית שלומי, שלקחה על עצמה את עלות המגורים החלו ת פיים, ואם לא ראש המועצה, גבי נעמן, שנרתם וגייס תרומות, אני לא יודעת איפה היינו. תושבים תרמו וריהטו את הבית הזה מאפס, וחלקם אפילו לא רו ת צים שיידעו שתרמו. כשהשתחררתי מהמיון, מצאתי כאן אנשים מהיישוב שרחצו את הילדים שלי ושמרו עליהם עד שהגעתי". מצאת בית? "בשלומי יש קהילה חמה ועוזרת, ועם יוגב יש לי ביטחון, הוא יודע להקשיב ולהכיל אותי. אולי יהיו לנו עוד יל ת דים, הילדים שלי הצילו אותי בהר ת בה מצבים בחיים, והם נותנים לי את הכוח להמשיך. בלעדיהם כבר הייתי כמה מטרים מתחת לאדמה, כי הייתי מרגישה שהצער שחוויתי הספיק לי, ומוותרת על החיים. בשבילם שווה להפעיל גם עשר מכונות כביסה ביום אם צריך, ולהרים חתיכת מבצע בכל בוקר כשאנחנו רוחצים ומסרקים את כולם. להיות אמא לשמונה זה אומר גם לא להתרגש מבכי וצעקות, לתמרן עם ארבע עגלות, כולל עגלת תאומים, כדי שיהיה יותר נוח ללכת לסידורים. אני נלחמת בשבילם כמו לביאה, ואני לא רוצה להחזיר אותם לאותו בית שבו כולנו חווינו טראומה. אני לא מוכנה להתקרב לאזור ההוא. "לאחרונה התקרבנו לדת. אני עושה השתדלות, אולי זה יביא ברכה לבית שלנו ויעזור להתמודד עם החובות ועם המחשבה בכל יום איך להביא הביתה את הלחם. כרגע אנחנו חיים מדמי מזונות שאני מקבלת, ומעזרה של אנ ת שים טובים ושל עמותות ששולחות לנו פעם בשבוע סל מזון עם דגים, עופות ומוצרים יבשים. אני בדין ודברים עם הביטוח הלאומי. הקהילה בשלומי היא אחד הדברים שמנחמים אותי. זו זכות לחיות פה".

הדס: "פתחתי את דלת המקלחת וראיתי שכל הבית עשן סמיך. חושך מוחלט. לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה, ואז רצתי החוצה"

יצאנו מזה בחיים. מה שקרה לנו הוא נס גלוי. אני כל הזמן חושבת מה היה אם חס וחלילה הייתי מאבדת אחד מהילדים, לא יודעת מאיפה הכוחות באו לי. "אני נלחמת על הילדים שלי כל החיים, עברתי חיים קשים. איבדתי קשר עם אבא שלי לפני שנים, אחו ת תי היתה אפילפטית ונפטרה על ידי במיטה. ילדתי פעם ראשונה בגיל . הילדים האלה לא הגיעו לעולם 19 סתם, ילדתי כדי לבנות לעצמי מש ת פחה משלי, בגלל העבר הקשה שלי. כדי להוכיח שאף אחד לא ישבור אותי, שתהיה לי משפחה גדולה והרבה ילדים ואני אבנה את החיים שלי ולא אשאר לבד אף פעם". "השתחררתי מהמיון" והקושי הכלכלי שכרוך במשפחה גדולה? "קשה, אבל עוזרים לי. המועצה עוזרת, ויש אנשים טובים ועמותות שעוזרות. אני לא יכולה לעבוד בגלל אירועים טראומטיים שעברתי. נשר ת הלכתי 14 תי מוקדם מבית ספר, בגיל

פספסתי אף ילד, ורק כשהשתכנעתי שכולם בחוץ, התחלתי לצרוח מכא ת בים. אני לא נרדמת בלילות, הצרחות שלהם כל הזמן באוזניים שלי והתמונה שאני מושכת את הילדה מהלול הבו ת ער לא עוזבת אותי. מד"א וכיבוי אש דקות אחרי שהוצאתי 10 הגיעו בתוך את כולם. לא יודעת אפילו מי הזעיק אותם". ת � מ"ר של עמידר שבה ה 90 בדירת גוררו, בקומה הרביעית בבניין בשלו ת מי הישנה, האש כילתה הכל. "היו שני מקררים, מקפיא, חמש טלוויזיות, כסף, ארונות עם בגדים, מיטות, אוכל. נשרף גם ציוד בית הספר שהזדרזתי וקניתי כשהילדים 90 כדי לא לחכות לדקה ה בחופש. אבל אנחנו ניצלנו. הכבאי אמר לאמא שלי שהוא לא יודע איך כולנו "איילה בת השנתיים היתה לכודה בחדר אחר ולא ידעתי איך אגיע אליה, כי האש כבר חסמה את המסדרון. לקחתי תנופה ורצתי לתוך האש"

האחרות בבניין לא נגרם נזק, וכל בני המשפחה פונו למרכז הרפואי לגליל בנהריה כשהם סובלים מכוויות קלות ומשאיפת עשן. "מאיפה הכוחות?" ) הגיעה לשלומי לפני כחמש 30 הדס ( שנים בעקבות ההיכרות עם יוגב אסרף ), יליד שלומי. הם הורים לשמונה 34( ילדים, חמישה שלה ושלושה משו ת ) אדל 10 ) יינון ( 11 תפים: אור מאיר ( ) איילה (שנתיים 4 ) נעה ( 5 ) הודיה ( 6( וחצי) טוהר (שנה וחצי) ופאר שלום (בן שלושה חודשים). "כל הילדים קוראים לי 'אבא'", מספר יוגב. "כשהכרתי את הדס, חלקם היו ממש תינוקות. והש ת בוע הדס לבדה הצילה אותם, כי אני הייתי מאושפז בבית חולים בלי קשר לשריפה. כששמעתי מה קרה, חתמתי על טופס שחרור ורצתי אליהם למיון". גם בדירה החלופית שקיבלו מהמו ת עצה המקומית עד שביתם ישופץ, הם לא מצליחים להירגע. "כבר היינו מחוץ לבית הבוער, אבל אני המשכתי לצעוק שהילדים שלי נשרפים", אומרת הדס. "לא קלטתי שהצלתי את כולם. העמ ת דתי אותם לפי הסדר כדי לראות שלא

יוגב: "הדס לבדה הצילה

אותם, כי אני הייתי מאושפז בבית חולים בלי קשר לשריפה. כששמעתי, רצתי

אליהם למיון"

25 ידיעות המפרץ ˆ 22.7.2022