עמק 09.02.24

תרבות

/ דניאל דדון /

מוצג בגלריה לאמנות בימים אלה ישראלית במרכז ההנצחה מגדל המים בטח בעון מיצב סריגה קהילתי מיוחד במינו של ח � נשים מר 300 כלניות אותן סרגו 1,500 בי הארץ במחווה ליישובי הדרום, שספגו פגיעה קשה במלחמת 'חרבות ברזל'. את הפרויקט הגתה אומנית הרקמה המוערכת שרה אבנין-גנישר חברת קיבוץ יפעת. "היה לי חשוב לעשות משהו כי אי אפשר היה להישאר אדישים", הסבירה אבנין גנישר, "היה מתח וכשאתה בעשייה אתה מרגיש שאתה שותף ותורם ונותן מעצמך. היה לי חשוב להרגיש משמעותית במה שקרה ולסחוף את הנשים. כל הנשים הסוח רגות כל כך גאות בזה שזה שווה הכול. הכח לניות מסמלות משהו. היה לי חשוב שתהיה פה טביעת יד שונה, שזו לא תעשייה של מכונה שמייצרת, אלא שירגישו שזו עבודת יד של הרבה נשים. גם בצבע לא כל הכלח ניות זהות. היום נשים באות לתערוכה ומח 1,500 זהות את הכלניות שלהן מתוך כל ה אבנין-גנישר, חברת קיבוץ יפעת היא אמנית טקסטיל המתמחה ברקמה וסיבים וגם מורה לרקמה המלמדת מאות נשים מכל רחבי הארץ לרקום ולסרוג בשיטה מיוחדת שנקראת 'החופש לרקום'. "זו רקמה מאוד אסוציאטיבית ואישית", היא מסבירה, "אנח חנו לא סופרים חוטים ולא מתכננים מראש. בעבודות האישיות שלי אני הרבה פעמים יוצאת לדרך בלי לדעת לאן אני מגיעה, זה מה שמאפיין את הרקמה שאני עוסקת בה וזה מה שאני מנסה להעביר גם לתלמידות שלי". אבנין גנישר נולדה במעברה של רמלה , כבר 14 וגדלה בשיכון ברמלה עד גיל בנערותה התוודעה במקרה לעולם של הרקמה ונשבתה בקסמיו. "כשעברח נו לשיכון ברמלה אחיותיי למדו תפירה באורט וכל פיסות הבד שנשרו להן מהמח כונה היו המשחקים שלי. התחלתי לרקום ולתפור לבד בתור ילדה, במשך השח נים למדתי רקמה ותמיד רקמתי משהו". כשיצאה לגמלאות לפני ארבע שנים מעח בודתה כמחנכת בבית הספר היסודי בשריד הפכה את התחביב לעיקר עיסוקה. "התחח ביב הזה תמיד ליווה אותי אבל זה היה יותר מתחביב. גם כשהייתי מחנכת תמיד היו לי יומיים בשבוע שעסקתי באמנות שלי וכח שיצאתי לפנסיה זה תפס מקום הרבה יותר רחב בחיים שלי". חופש יצירה בשנים האחרונות הפכה אבנין-גנישר לשם דבר ולאושיה מפורסמת בארץ בתחום הרקמה. עד לפני כמה שנים הרקמה בארץ נתפסה כמשהו מיושן, לא עדכני ומזוהה בעיקר עם אמנות נשית לצרכים שימושיים כמו תיקון בגדים ורקמת מפיות. אך בזכות עשייתה של אבנין-גנישר הרקמה הפכה לאומנות נחשבת ומתפתחת וחדרה לגלריות ומוזיאונים. בתקופת הקורונה הציגה אבנין-גנישר תערוכה באולם המופעים בקיבוץ יפעת אותה כלניות שתלויות". לשחק בבד

סוד ההצלחה, "אני עובדת בחוטי צמר עבים עם הרבה שכבות וממש בחדוות הרקמה. אני אוהבת פשוט לרקום". מה זה עושה לך כשאת רוקמת? "עכשיו אני מסיימת עבודה מאוד גדולה על רמלה, אחרי שעשיתי עבודות על גניגר ועל יפעת - תחנות חיי. אני מאוד שוקעת ביציח רה וכל כולי בעבודה על רמלה שחייתי שם . זה מציף אותי ומשמח אותי. אני 14 עד גיל אוהבת לרקום וזה סוג של תרפיה בשבילי, זה מה שאני מנסה להעביר לתלמידות שלי שלא יפחדו משום דבר, שלא יפחדו מזה שזה לא מצליח או לא יפה. זה לא מעניין אף אחד. חלק אוהבים וחלק לא". תגובות מטורפות הרעיון למיצב הכלניות שמוצג במגדל המים טבעון עלה במוחה מספר ימים לאחר תחילת המלחמה. "מיכל שכנאי, האוצרת של מרכז ההנצחה בטבעון, הזמינה אותי כבר לפני המלחמה לעשות איזשהו פרויקט קהילתי בגלריה במגדל המים", היא נזכרת, "חשבנו על פרויקט שמח, צבעים, פרחים, באוקטובר שהוא 7 עלים ואז בדיוק הגיע ה גם יום ההולדת שלי ואמרתי למיכל שחשח בתי על כלניות צפות בפיר של המגדל. זה מכיל כל כך הרבה אסוציאציות. כמובן שזה היה כמחווה ל'דרום אדום'. אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שהיה מבין הראשונים שנרצחו טבע את המושג הזה. הרגשתי שחייבים איכשהו להביא את הדרום גם אלינו כאן לאזור ולהרגיש. יצאנו לדרך ופניתי לכל הסורגות והתחלתי לקבל כלניות מכל הארץ. בדואר, על הדלת של המכונית, על הדלת של הבית וסורגות שבאו אלי לבית ודפקו בדלת". איך הגעת לכל כך הרבה נשים? "יש היום את הרשתות החברתיות וזה גם עובר מפה לאוזן. כל יום קיבלתי הודעות מנח שים שאני לא מכירה שאצרף אותן לקבוצה. בנוסף לזה מרכז ההנצחה בטבעון, בראשותה של ריקה, הוציא קול קורא ופרסמו את המיח צב. היא גם החליטה שזה יהיה פרויקט קהילתי בטבעון עצמה והרבה נשים מטבעון סרגו. קיימתי גם מפגשי סריגה בכל מיני מקומות. פגשתי נשים וסרגנו, דיברנו וצחקנו. בכוונה לא נתתי הוראות סריגה מדויקות". המיצב של הכלניות במגדל המים בטבעון מטר. הכלניות שתלויות מגג 15 תלוי בגובה המגדל יורדות אל גרם המדרגות הלולייני, כך שכל מי שעולה במגדל רואה אותן סביח בו. "התגובות מטורפות, כל הזמן אני מקבלת תמונות. אנשים מצטלמים שם. לשמחתי שתי אמניות גדולות מטבעון, ענת גטניו וטלי בלוח מנאו, חברו אלי לפרויקט ומאוד עזרו לי בכל הנושא הלוגיסטי. השחלנו בכל כלנית חוט מתכת וחיברנו את הכלניות באזיקונים לכח בלים של מתכת. קובי סיבוני, האמן מלוחמי הגטאות, בא ועזר לנו לתלות את המיצב הזה. זאת חוויה עוצמתית כי כשאתה נכנס פנימה יש גרם מדרגות לולייני שצמוד לקיר המגדל וכשאתה עולה בו עד למעלה אתה רואה את הכלניות משתלשלות עד למטה. בכל קומה בסיבוב שאתה עולה לקומה העליונה אתה בעצם צופה במיצב. תושבים מהדרום גם ביקח רו במיצב. מגיעים גם הרבה מפונים שיצא לי לפגוש שם. זה מאוד מרגש אותם".

שרה אבנין-גנישר. מלמדת דור חדש

| של רוקמות צילום: פרטי

אדום עולה נשים מרחבי 300 כלניות אותן סרגו 1,500 מיצג של הארץ מוצג בימים אלה בקרית טבעון ‰ היוזמת היא שרה אבנין-גנישר מקיבוץ יפעת, מלכת הרקמה של ישראל, שמספרת למה היה לה חשוב לעשות מחווה ליישובי העוטף, על היופי באמנות ועל ההצלחה האישית שלה

אצרה עינת קלייפלד, שזכתה להצלחה כביח רה וביקרו בה אלפי אנשים. מאז נפתח הצוהר ועבודותיה מוצגות בתערוכות בארץ ובעוח לם. "היום כמעט לא סורגים סוודרים. מאז שהמציאו את הפוטר והפליז ילדים כבר לא לובשים סוודרים וכל הידע הזה של הסריח גה שקיים אצל נשים מאוד רוצה לבוא לידי ביטוי. הן מאוד רוצות מטרה לסריגה. כבר עכשיו כשסיימנו את הפרויקט הזה, הן רוצות להתחיל בפרויקט חדש. הייחוד שלי ברקמה שאני מביאה בה את החופש לעולם שבדרך כלל היה מאוד מדויק - ספרו חוטים, שרטטו ציורים ועבדו בחוטים דקים", היא מסבירה

צילום: פרטי

"הייחוד שלי ברקמה שאני מביאה בה את החופש לעולם שבדרך כלל היה מאוד מדויק - ספרו חוטים, שרטטו ציורים ועבדו בחוטים דקים"

מיצג הכלניות בטבעון. חוויה עוצמתית

18

9.2.2024 ˆ ידיעות העמק