עמק 11.11.22

) מקריתשמונה 28( אופק אטיאס נפגע באורח אנוש בתאונת טרקטורון ומאז הוא משותק 10 כשהיה בן שנים אחרי הוא 18 ‰ מהצוואר ומטה מספר על חרם שקט שעבר בילדותו, מקווה למצוא עבודה ואהבה ומדבר על פרויקט חייו - הרצאות על שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה זה שאני משותק לא מונע ממני להגיע רחוק

) מקרית 28 אופק אטיאס ( שמונה לא ישכח לעולם את היום הארור ההוא שבו

18 השתנו חייו מהקצה אל הקצה, לפני שנה, כשרכב עם אביו על טרקטורון. מאז אותה תאונה קשה שכמעט עלתה לו בחיים הוא נותר משותק מהצוואר ומטה, ובימים אלו הוא יוצא במסע הרצאות שבהן הוא מספר את סיפורו האישי על החרם השקט שעבר כילד ומעביר מסר אחד - איך לשלב נכון אנשים עם מוגב ט לויות בחברה. תאונה קשה 2004 בנובמבר 13 בבוקר יום שבת ה ט � עם אביו לטיול ב 10 יצא אופק בן ה - רקטורון בשדות הכותנה של קיבוץ כפר בלום כאשר כבל מתכת שהיה מתוח בין שני עמודים פגע בראשו. מאותו רגע חייו השתנו והוא נותר משותק מן הצוואר ומטה. הוא זוכר היטב את אותו יום נורא: "אני ואבא שלי יצאנו לטייל על טרקטורון, טיול רגיל כמו כל שבת. התחלנו לרכוב על אופנועים כשהייתי זה התחלף לטרקטורון", 10 ובגיל 5 בן הוא מספר, "בטיול הראשון כשיצאנו עם הטרקטורון, בשביל של אחד המטעים היו שני עמודים וביניהם היה מתוח כבל מתכת ואנחנו פשוט נסענו דרכו. לא ראינו אותו, לא היו שלטים שיזהירו והוא פגע לי בגרון וכמעט ערף לי את הראש". אטיאס איבד מיד את הכרתו, אביו נפצע באורח קל ולאחר שהתאושש הוא קם מיד לסייע לו. "אבא שלי התעלף באותו רגע ואז הוא נזכר שהייתי איתו. הוא קם וראה אותי מעולף על הקרקע. הוא ביצע בי החייאה ואז הוא רץ איתי לשומר בבוטקה של הקיבוץ שיזמין אמבולנס. בגלל שהייתי פצוע אנוש הגיע מסוק שהטיס אותנו לבית החולים רמב"ם בחיפה". בבית החולים היה אטיאס שרוי בת ט רדמת במשך שלושה שבועות. כשהת ט עורר הבין מיד שהוא משותק ולא יוכל עוד ללכת על רגליו. "זה היה רגע קשה מאוד, חרב עליי עולמי. היו שנים קשות מאוד. לקח לי הרבה זמן עד שהשלמתי עם עצמי ועם השיתוק". מה שעזר לו להשלים עם המצב היה התמיכה של משפחתו שעזרה לו בת ט קופות הקשות. אופק הוא בנם הבכור של שלמה וענת אטיאס ויש לו עוד אח ואחות. "מה שעזר לי זה בעיקר התמיכה של המשפחה והחברים וההבנה שזה שאני משותק לא מונע ממני להגיע רחוק". לעזור לאחרים לאחר שנה של שיקום חזר אטיאס ללמוד בכיתה ו' בבית הספר בקרית שמונה שבו למד, שם עבר כהגדרתו חרם שקט שהמשיך גם בבית הספר התיכון. "הייתי מקובל מאוד לפני התאונה וכשחזרתי הילדים היו בהלם ולא ידעו איך לקבל אותי. הם למעשה

"דיברתי עם אחת הבנות שלמדה איתי ביסודי לפני כשנתיים כדי לדעת מה בדיוק קרה שלא דיברו איתם בכלל על איך אני מגיע ומה השתנה, שזה בעצם להגיד שאני חוזר על כיסא גלגלים. אמנם אני משותק מהצוואר ומטה אבל אני אותו בן אדם" שם והיא אמרה לי

לא דיברו איתי כי לא ידעו איך לגשת אליי אז הייתי לבד רוב הזמן והשקעתי בלימודים, אבל היו רגעים שאמרתי לעצמי 'למה אני צריך את זה' וזה המ ט שיך גם בתיכון שלא ידעו איך לגשת אליי". לימים הסתבר לו כי תלמידי כיתתו לא עברו שום הכנה לפני שחזר. "דיברתי עם אחת הבנות שלמדה איתי ביסודי לפני כשנתיים, כהכנה להרצאות שאני מע ט ביר וכדי לדעת מה בדיוק קרה שם והיא אמרה לי שלא דיברו איתם בכלל על איך אני מגיע ומה השתנה, שזה בעצם להגיד שאני חוזר על כיסא גלגלים. אמנם אני משותק מהצוואר ומטה אבל אני אותו בן אדם, ולא עשו להם את ההכנה הזאת, לא בכיתה ו' וגם לא בתיכון". על הצורך החשוב בהכנה הזו הוא מדבר היום בהרצאות שהוא מעביר בבתי הספר בקרית שמונה ובקיבוצים באזור. "אני לא רוצה שסיפור כזה יחזור על עצמו. אני לא רוצה שילדים אחרים שעברו דברים קשים, ימשיכו לחוות קשיים חברתיים. זה לא מגיע להם. אני מדבר

דנ יאל דדו ן

24

11.11.2022 ˆ ידיעות העמק