עמק 17.12.21

סעדה זבטני. "הזמן לא צילום | " מרפא ורפרודוקציה: יוסי וקנין

"הגילוי המוקדם זה התרופה והפתרון של המחלה, אין פתרון אחר. צריכה להיות מודעות לגילוי. דפנה לא נבדקה למחלה, רק הילדות של יונה נבדקו אחרי שהיא נפטרה וחלק מהאחים והאחיות" חולה. היא לא רצתה לצער אותנו" "יונה קיבלה את המחלה והבריאה, אבל אחר כך המחלה חזרה והכריעה אותה. היא כל הזמן היתה במצב רוח טוב ולא ויתרה עד הרגע האחרון. גם דפנה הסתירה מאיתנו שהיא

היא הייתה אישה חייכנית, בכל פעם שהיינו צריכים משהו היינו מתקשרים אליה. היא לא הספיקה ליהנות מהחיים ולא נסעה לטייל כי היא כל הזמן נתנה לאחרים. הזמן לא מרפא, הכי חשוב זה שנה 25 לזכור. אבא שלנו נפטר לפני ואנחנו עושים בכל שנה אזכרה לזכרו. בסוף החודש תהיה אזכרה ליונה וכל המשפחה תתאחד ותבוא". מה המסר שלכם לנשים אחרות? סעדה: "זו מחלה קשה וארורה, המחלה הכי גרועה שיכולה להיות. היא אוכלת אותך לאט-לאט עד שהיא גומרת אותך, כמה שמחפשים לא מוצאים לה תרופה. לכן צריך להיבדק בזמן. אני קוראת לנ ־ שים: לכו להיבדק". אפי: "הגילוי המוקדם זה התרופה והפתרון של המחלה, אין פתרון אחר. צריכה להיות מודעות לגילוי. דפנה לא נבדקה למחלה, רק הילדות של יונה נבדקו אחרי שהיא נפטרה וחלק מהאחים והאחיות, עשינו בדיקות גנ ־ טיות. לחלקנו יש את הגן עם הסיכון המוגבר למחלה ואנחנו עושים מעקב שנתי. חשוב ללכת להיבדק כדי שיגלו אותה בזמן".

"רע מאוד, לקחתי את זה קשה מאוד. אני עבדתי קשה לגדל אותן ובשבילן. אני כל הזמן חושבת עליהן". קשורים מאוד הרגע הכי קשה עבור סעדה הוא בשבת בבוקר בזמן הביקור הקבוע של דפנה וילדיה. עכשיו כשדפנה איננה היא מת ־ קשה לעכל שזה לא יקרה יותר. "בכל שבת בבוקר דפנה היתה מגיעה לפה לסלון וזה המקום שלה על הספה שהיתה יושבת בו. עכשיו כשהיא לא באה קשה לי. בעלה בא ויושב במקום שלה. הם באים אלינו בערב שבת לאכול וכשהם נכנסים אני מתרגשת מאוד, יש להם שני ילדים", מספרת סעדה. "דפנה היתה מגיעה לפה בכל יום שבת בשעה אחת בצהריים", אומר הבן הצ ־ עיר אפי שנוכח גם הוא בריאיון, "מאז שדפנה נפטרה היא עדיין יושבת בחוץ ומחכה לה". מה המאכל שדפנה אהבה לאכול? "קובנה וסלט ופלפלים עם רסק עג ־ בניות. גם יונה אהבה את זה. תימנים אוהבים מה שיש, היא אהבה חילבה בתוך

המרק". עד כמה את מתגעגעת אל יונה וד ־ פנה? "הרבה. בשבת אני מסתכלת על המ ־ קום של דפנה ומחכה מתי היא תבוא לשבת בו. זה מאוד כואב כשהבת שלך הולכת. אין לי חשק לכלום. רק הילדים שלי מחזיקים אותי, כשאני רואה אותם כל העולם שווה לי. אני אומרת לילדים שלי שעדיף שאני אלך לפניהם ולא הם לפניי, אבל הכל בידי הקדוש ברוך הוא, אני מאמינה בו". גם האחים והאחיות מתקשים לאסוף את השברים ולהתמודד עם האובדן. "זה קשה, אנחנו כל הזמן חושבים עליהן", אומר האח הבכור זכריה, "היינו מאוד קשורים אליהן. אנחנו מראים בחוץ את החיוך והצחוק אבל בפנים קשה. אני עדיין לא מעכל שדפנה הלכה ומזיל הרבה דמעות. זה לא פשוט כי אנחנו משפחה מגובשת, אנחנו עושים טיול כל שנה ביחד". אפי: "בעלה של יונה והילדים באים בכל החגים להתארח פה. למרות שעברו שמונה שנים, תמיד אתה נזכר. עכשיו כשדפנה נפטרה זה בכלל קשה מאוד.

ניעה אותה והיא הלכה לעולמה. אחיה ואחיותיה גילו לאמם כי דפנה חולה רק שבועיים לפני הסוף. "הסתרנו את זה ממנה. אמרנו לה שהיא חולה רק ברגע האחרון. שבועיים לפני פטירתה של דפנה כשראינו שהמצב הידרדר לקחנו את אמא לבית חולים ואז סיפרנו לה", אומר הבן זכריה. "הם סיפרו לי שיש לה את המחלה הזו", נזכרת סעדה, "אין מה לעשות, אם היתה תרופה למחלה הזו, היה טוב. שרק יהיו לי בריאים הילדים שלי שיש לי עכשיו, מה שהלך אי אפשר להחזיר". איך נפרדת מדפנה? "הייתי ליד המיטה של דפנה ברגעים האחרונים שלה והיא בקושי ענתה לי. היא היתה מדברת חלש ובקושי שמעתי אותה. אמרו לנו לצאת ואחרי שעה היא נפטרה". זכריה: "היא ישבה בבית חולים וכשר ־ צינו לקחת אותה הביתה היא לא רצתה ללכת. היא אמרה 'הבת שלי הולכת היום ולא חוזרת'. שעתיים-שלוש אחר כך דפנה נפטרה, היתה לה תחושה רעה". מה עובר לך בראש כשמאבדים שתי בנות מהמחלה הארורה?

35 ידיעות העמק ˆ 17.12.2021