עמק 18.07.25

תרבות

/ יוסי וקנין /

הסרט 'קוראים לי דניה' בימים אלה של הבמאי לב ברודינסקי ממושב כפר קיש שבמוא"ז הגליל התחתון מועמד לפרס אופיר בקטגורית 'שורטליסט'. את הסרט הפיקה אשתו אלמה בן-זאב, שחקנית שה־ פכה לקולנוענית. "זה מרגש להיות מועמד", סיפר ברודי־ נסקי, "התגובות מהקהל, מהאקדמיה, מא־ נשים שכותבים לי באופן אישי - מרגשות בצורה שאי אפשר לתאר. אין לי מילים. אני מאמין בסרט הזה, אבל לא ציפיתי שהוא ייגע בכל כך הרבה לבבות. זה הדלק הכי חזק שיכול להיות לי בתור יוצר". כמה חשוב לך לזכות? "ביני לבין עצמי - זה חשוב לי. אני מאמין בסרט ואני חושב שהוא ראוי. אבל הפרס האמיתי הוא עצם המפגש עם הצופה. אם הסרט הצליח לגעת, לעורר ולהשאיר חותם - זו כבר זכייה". לשנות מציאות הוא במאי קולנוע 38 ברודינסקי בן ה ותסריטאי, שנולד במוסקבה ועלה לישראל בגל העלייה הגדול של שנות התשעים. את רוב שנות ילדותיו ונעוריו העביר במשגב שבגליל, שם הוריו עדיין מתגוררים. את דרכו האמנותית החל כסטודנט למשחק בסטודיו ניסן נתיב. אבל בשלב מסוים הרגיש שלשחק לא מספיק לו. הוא המשיך ללימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב ושם גם התחיל לעסוק בנושאים שהעסיקו אותו כל חייו: הגירה, פריפריה ושייכות - כל מה שניסה להסתיר כדי להשתלב בסופו של דבר הפך להיות הלב של היצירה שלו. אשתו אלמה בן-זאב הפיקה את כל סרטיו ותמכה בו בכל צעד. בזמן הקורונה הם חזרו יחד לגליל, לכפר קיש, והקימו חברת הפקה מקומית. יחד הם יצרו סרטים שהוקרנו בפ־ סטיבלים ברחבי העולם, זכו בפרסים, ואף שודרו בטלוויזיה בחו"ל. במקביל לעשייה הקולנועית ברודינסקי התקבל לתוכנית למנהיגות אזורית בצפון של קרן מנדל, מתוך רצון להעמיק את ההבנה שלו את ההתרבות המקומית ולת־ פוס את הקולנוע לא רק ככלי אמנותי אלא גם חברתי, קהילתי ומשנהמציאות. כיום הזוג חי בניו יורק, לאחר שברודינסקי , NYU התקבל לתואר שני בתסריטאות ב במסגרת מלגת פולברייט מלאה. גם משם הם ממשיכים ליצור ולאחרונה צילמו סרט קצר בברוקלין. מה הוביל אותך להיות במאי? "זכור לי ערב אחד שבו צפיתי בסרט קצר שלא התחברתי אליו. אחרי ההקרנה רציתי לומר בדיוק מה חשבתי, ואז עצרתי לרגע - הוא עשה סרט. הוא הסתכן, יצר, השקיע. ואני? אני יושב בקהל ומקטר כמו שני הק־ שישים מהחבובות. באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה לשבת בצד. אני רוצה לעשות. זה היה רגע מפתח עבורי — ההבנה שאני רוצה לעשות, ולא לשבת בצד". מי הבמאים שהשפיעו עליך? "הרשימה ארוכה. כמו תיאטרון, גם קול־ נוע מבוסס על הסכמה משותפת לשקר יפה - להאמין בסיפור שמספרים לנו. הראשון שסיפר לי סיפורים כאלה היה סטיבן ספי־ לברג: אי.טי, אינדיאנה ג'ונס, רשימת שינ־

לוב ונועה דולברג-אלתר שאני עובד איתן באופן קבוע. יעל היא חמותי, והעבודה יחד העמיקה גם את הקשר בינינו הרבה מעבר לקשר רגיל. למדתי ממנה המון. זיו ברקו־ ביץ', שצילם באותו זמן סדרה של נטפליקס בפולין, קרא את התסריט ומיד הסכים. את דניאל סטיופין, חבר טוב, ראיתי מול עיניי כבר בזמן הכתיבה. ולדימיר פרידמן - אחד השחקנים האהובים עליי שנים - הזמין אותי לביתו לאחר שקרא את התסריט. שוחחנו שעות. הסתבר שהוא בדיוק קם מהשבעה על אימו, והסיפור נגע בו מאוד. אני מאמין ששניהם מגישים כאן תצוגת משחק יוצאת דופן - איזון נדיר בין הקומי לטראגי". שותפות וחלומות ) שמגיע לבקר 35 הסרט מספר על דניה ( את אביו, אברשה, הסובל מדמנציה ומת־ גורר בדיור ציבורי בכרמיאל, עבור עולים מברית המועצות. האב לא מזהה את בנו, ודורש ממנו שיחזיר אותו הביתה - למרות שהוא כבר שם. מה רצית שהצופים ירגישו? "רציתי לספר סיפור טוב - כדי להבין משהו על עצמי. אבל דווקא המפגש עם הקהל, מעניק ליצירה חיים חדשים. 'קו־ ראים לי דניה' מעורר תגובות מפתיעות - כל צופה מגלה לי משהו שלא ראיתי בע־ צמי. דרך הסיפור שלו, הסרט שלי הופך של כולנו. וזה הקסם". מה אתה מקווה שיישאר מהסרט? "אמפתיה. כלפי עצמנו, כלפי אחרים. הייתי מקווה שדווקא בתקופה הזו, לתת מעט תקווה". איך זה לעבוד עם אשתך אלמה, שהיא גם המפיקה של הסרט? "זו השותפות הכי עמוקה ויקרה שיש לי. יש מי שמתבדחים על 'לעבוד עם אשתך', אבל אני לא מכיר אושר גדול מזה. לא רק שהיא המפיקה הכי מדויקת וחדה שעבדתי איתה, אלא שהיא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. אנחנו חולקים חזון ומערכת יחסים שמתפתחת עם כל פרויקט מחדש. הסרט הזה הוא שלה בדיוק כמו שהוא שלי". ספר קצת על המעבר לניו יורק. "המעבר הוא מורכב - לא רציתי לעזוב אחרי השביעי באוקטובר והרגשתי שהגורל שלי קשור במדינה. התנדבנו המון, והייתה תחושה גדולה של שותפות גורל ותקווה לאחדות. בסופו של דבר בחרנו כן לנסוע. לא פשוט להיות תלמיד ישראלי בחו"ל כרגע ואני מתמודד עם המון רגעים מאת־ גרים. יחד עם זאת, פגשתי אנשים נדיבים שפתחו את הלב אלינו". מה הפרויקט הבא? "אני מפתח בימים אלה גרסה ארוכה ל'קוראים לי דניה', וזכיתי לשתי קרנות לפיתוח התסריט. במקביל אני עובד על תסריט נוסף, 'חלב ודבש', שהתקבל לחממת סם שפיגל. אני חולם לצלם את שניהם". ומה החלום הגדול? "הכול מתגמד מול הכמיהה שהמלחמה תיגמר ושהחטופים יחזרו הביתה. אנחנו עם שמקדש חיים, יצירה ותרבות - אבל הקרקע שלנו לא תוכל להצמיח דבר חדש כל עוד הם שם. יש לי הרבה חלומות - אבל כרגע, הם מרגישים קטנים".

הבמאי לב ברודינסקי במהלך צילומי צילום: | הסרט פרטי

לעורר ולהשאיר חותם

הבמאי לב ברודינסקי מכפר קיש מספק הצצה לעולמו אחרי שסרטו האחרון 'קוראים לי דניה' הפך מועמד לפרס איך הגיע להיות במאי, מי השפיע עליו, איך זה ‰ אופיר לעבוד עם אישתו אלמה בן-זאב שהפיקה את כל סרטיו וגם על בחירת הצוות שלו והפרויקט הבא

דלר, להציל את טוראי ראיין - כל סרט היה הרפתקה שונה. בהמשך התאהבתי בקולנוע העולמי - בסרטים של אנדריי זוויאגניצ'ב, בקולנוע הרומני ובאיראני. כל אחד מהם פתח לי חלון לעולם אחר, רחוק, ובו בזמן - חיבר אותי עמוק יותר אל עצמי. קול־ נוע הוא גשר. בין תרבויות, בין לבבות. הוא יכול לייצר אמפתיה, חמלה ותקווה". הלב של כל סרט הרעיון לסרט 'קוראים לי דניה' נולד ממיזוג בין זיכרונות ילדות לרגעים מההווה. "כילד, נהגתי לבקר את סבי וסב־ תי בבניינים דומים לאלו שבסרט- בניינים של עולים מבוגרים- עם מסדרונות ארו־ כים, ודירות קטנות", תיאר איך התגבש

אצלו הסרט, "היה לי חשוב לתת להם ייצוג. העלילה העוסקת בדמנציה נובעת ממקרה משפחתי - קרובת משפחה שאיבדה את תחושת הבית, ושום דבר לא הצליח לשכ־ נע אותה שהיא אכן נמצאת בו. היא הייתה רעבה, אך סירבה לאכול כי לא הייתה בבית. ברגע של ייאוש, המצאנו משימה דמיונית: היא תתגנב למקרר ותיקח משהו לאכול, בזמן שאנחנו נעמוד על המשמר, כאילו זהו מבצע סודי. רק כך הסכימה לאכול. הסצנה הזו נחרתה בי - והיא הייתה הניצוץ "צוות מבחינתי הוא הלב של כל סרט. היה לנו חשוב לעבוד עם אנשי צוות מהגליל יחד עם אנשים איתם עבדתי לאורך זמן. העורכות הנפלאות של הסרט הן יעל פר־ שהצית את הסרט". איך נבחר הצוות?

סצנה מהסרט | ' 'קורים לי דניה צילום: זיו ברקוביץ'

18.7.2025 ˆ ידיעות העמק 18