מודיעין 13.05.22

פגשתי את המשטרה 15 שטותניק ובגיל בפעם הראשונה, כשתפסו אותי עם חב ־ רים רוכב על אופנועים גנובים ובלי רי ־ שיון. הצמידו לי קצין מבחן לנוער, אבל גם הוא, כמו המורים שלי, לא ידע איך להתמודד איתי". לקראת מסיבת הסיום קיבל ופרצקי הזדמנות להפגין צד אחר שהיה קיים בו. "קיבלתי תפקיד ראשי באחד המופעים בבית הספר, אבל נוכח ההתנהגות שלי המנהל החליט להעניש אותי וימים ספו ־ רים לפני המופע ביטל את התפקיד. גם לטיול השנתי הוא סירב להוציא אותי. למעשה תמיד הייתה לי התמודדות עם הסביבה, פיתחתי סיבולת לספוג הכל והמשכתי". הטוויסט בפלס"ר בשלב זה פגש ופרצקי את מתנד ־ בי עמותת על"ם, שלימים סייעו לו לבצע שינוי בחייו. "הם היו מגיעים עם הניידת שלהם למגרשים, בקיץ מביאים מיץ מתוק ובחורף תה חם. הם היו שולפים משחקי קופסה והיינו מש ־ חקים איתם. זה היה שובר שגרה, בחינם ועם אנשים שראו בי שווה. משהו בהם נכנס לי ללב והשיחות שניהלנו גרמו לי לקבל החלטות ששינו את חיי. אחת מהן היא להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל, מהלך ששינה לחלוטין את מס ־ לול חיי". ופרצקי התגייס לחיל השריון ומשם נשלח לגיבוש של יחידת פלס"ר שריון. "זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי לה ־ 400 גשים חלום ולהיות לוחם. היו שם אנשים, כמעט כולם יוצאי יחידות קדם צבאיות, קיבוצניקים עם סנדלי שורש, מה שמכונה מלח הארץ, ומולם אני, שבהיעדר הגדרה אחרת הייתי ילד חרא מג'סי כהן עם קופסת מלבורו אדום בכיס. התמודדתי שם עם הדברים הכי קשים בחיים שלי, פיזית, ומנטאלית". חיילים 40 בסוף התהליך נותרו רק ביחידה. "כשאמרו את השם שלי זה היה רגע מכונן, אני לא האמנתי בעצמי אבל מישהו האמין בי. למחרת כבר פיקדתי על חוליה. אני, הילד הבעייתי, שאף אחד חוץ מסבתא שלו לא האמין בו, קיבלתי תפקיד פיקודי, הילד שמכיר רק את קו בת ים־חולון, ניווט בין ההרים, זה היה מדהים. עסקנו במודיעין וסיור, יצאתי לקורס מפקדים, התחלתי להכיר את עצמי ולהגשים את היכולות שלי". אחרי השחרור, קיבל ופרצקי מלגה של הסוכנות היהודית והחל להדריך בני נוער במחנות בארה"ב, ובשלב מאוחר יותר גם שימש מאבטח בצוות הביטחון של הקונ ־ סוליה הישראלית במיאמי. אחרי שלוש שנים, בסיום החוזה, הוא חזר לישראל וקיבל פנייה ממערך המודיעין של מש ־ טרת ישראל, "תמיד חיפשתי את האקשן וזה נראה לי טבעי", הוא מסביר. בשלב זה ופרצקי השתלב בתפקיד בסיווג גבוה, אך גם שם הילד הקטן מש ־ כונת המצוקה לא עזב אותו. "דווקא במ ־ שטרה הגישה האנטי־ממסדית סייעה לי, היא עזרה לי להתחבר עם כולם. למדתי שפה עבריינית ומנטאליות שונה, אבל הבאתי כלים מהבית, חברותיות ויכולת ליצור קשר עם כל אחד. אף אחד לא ידע מה אני עושה, ניהלתי חיים כפולים, לא פעם עמדתי מול סכנת חיים מיידית ומו ־ חשית וקיבלתי החלטות שאני גאה בהן עד היום, עם אומץ מהול בטיפשות. אבל אלו סיפורים שאיש לא ידע וזה בסדר.

איגור ופרצקי החליט לעשות 31 בגיל שינוי בחייו. הילד שגדל בין בית מכה בשכונת עמידר בבת ים לבית סבתו בש ־ כונת ג'סי כהן בחולון, ששימש לו מקום מקלט, עזב את הקריירה בתחום הביטחון, מכר את הבית בו חי עם רעייתו ושלושת ) ויצא למסע לתקן 4 ו־ 3 ילדיו (חצי שנה, את העולם, כשהצעד הראשון הוא הקמת מרכז לנוער בסיכון בשכונה בה גדל, בחולון. "לפני שלושה שבועות ג'סי כהן טסתי לגבול אוקראינה־מולדובה כדי לסייע לפליטים", הוא מספר. "נולדתי בחרקוב שבאוקראינה ולמרות שאין לי זיכרונות מהמקום זה שבר לי את הלב לראות איך הכל שם חרב. ציפיתי לכאוס וסערת רגשות אבל מה שציפה לי היה הרבה יותר מפחיד: הפנים ההמומות של אלפי נשים וילדים שנאלצו להיפרד מה ־ גברים של המשפחה וברגע אחד חייהם התנפצו. זאת הייתה חוויה משנת חיים". המפלט בחולון אבל המסע לאוקראינה הוא רק תחנה אחת בתוך שרשרת של עשייה של מי שבעצמו חיכה במשך שנים שמישהו , כשהוא רק בן 1993 יושיט לו יד. בשנת שלוש, עלה ופרצקי לישראל עם הוריו, סבו וסבתו ותוך זמן קצר חיי השמנת הפכו לדבריו לסיוט. "אחרי שנים שה ־ קשו על יהודים לעזוב את ברית המוע ־ צות לשעבר, ברגע אחד נפתחו השערים וכולם ברחו. אף אחד לא הספיק למכור את הרכוש שלו או להתארגן כראוי", הוא מספר. "הגענו לבת ים, וסבתא, שהייתה מהנדסת מכונות, מצאה את עצמה מקל ־ פת תפוחי אדמה מאחורי מסעדה בדרום תל אביב. אמא שהייתה מורה לגיל הרך עבדה איתה ואבי לא מצא עבודה כלל. "תוך זמן קצר הגיע האלכוהול ואחר כך גם המכות. כילד הגנתי על אמא בגופי, ראיתי דברים שאף ילד לא צריך לראות. במסגרות הייתי עוף מוזר ושונה וחייתי חיים כפולים - בבית אלימות וצעקות, ובבית הספר אני הייתי הילד החריג, זה שזורק כיסאות, גונב קלמרים ולא מקשיב למורים. אף אחד לא העלה על דעתו לרגע לשאול למה ילד כל כך קטן מתנהג ככה". קרן האור של ופרצקי הייתה הוריה של אימו, שעלו עם המשפחה אך הת ־ מקמו בשכונת ג'סי כהן בחולון. "בכל פעם שהיה בלגן בבית ואמא ראתה שאני לא מסוגל עוד, היא הייתה שולחת אותי אליהם לכמה ימים. סבתא היתה דמות מאוד משמעותית בחיי, אישה חזקה שע ־ זרה לי מאוד. למרות הסטיגמות, ג'סי כהן הייתה אור עבורי, מבחינתי בת ים היתה הטרור וחולון המקלט. הייתי משחק שם עם חברים, נהנה מהשכונה ולא צריך לדאוג לבלגן בבית. התרחקנו מהנרקומנים והבעיות והיינו ילדים". לימים הוריו התגרשו, אך גם אז מצבו לא השתפר. "הפכתי לילד בעייתי, הייתי אלים, עם המון אי־נוחות, מפריע וכל יום חוזר עם הערה ביומן אחרי קטטה. ככל שהתבגרתי הבנתי שאף אחד לא רואה אותי. במעבר לחטיבה היינו צריכים לקבל החלטה, כי אמא כבר גרה עם בעל אחר בעיר אחרת, וגם אז סבתא שלי הצ ־ ליחה לאפס אותי. היא הבטיחה לי שאם אתקבל לבית הספר למדעים בתל אביב 'שבח מופת' אעבור לגור אצלה. סבי שהיה דוקטור לפיזיקה יעזור לי בלימו ־ דים והיא תתמוך בכל השאר". למרות שהתקבל בסופו של דבר, הלי ־ מודים לא עניינו אותו. "המשכתי להיות

פתאום , קם אדם עוזב הכל

ומקים מרכז נוער

"דווקא במשטרה הגישה האנטי־

ממסדית סייעה לי, היא עזרה לי להתחבר עם כולם. למדתי שפה עבריינית ומנטאליות שונה, אבל הבאתי כלים מהבית, חברותיות ויכולת ליצור קשר עם כל אחד"

למרות משרה נחשקת ועתיד מבטיח כקצין במשטרת ישראל, הודיע איגור ) על פרישה, מכר את ביתו 31( ופרצקי ופתח בקמפיין גיוס המונים להקמת מרכז אינטראקטיבי לנוער בסיכון בשכונת ג'סי כהן בחולון ‰ "העמותות שפועלות היום לא מבינותשצריך יותר מכוס מיץ או משחק קופסה כדי להתחבר לבני נוער"

חופית כהן אולאי צילום: קובי קואנקס

30

13.5.2022 ˆ ידיעות מודיעין, איילון