מודיעין איילון 04.07.25

שלומי אבידר

avidar@gmail.com

אומלט וסלט קצוץ או קפה ומאפה: ההתייקרות המוגזמת של ארוחות הבוקר ברחבי הארץ הפכה גם אותן למותרות עלה לי עד לכאן

לית מפנקת עלתה כמו שתי כוסות קפה? היום, שתי ביצים עלומות, שלושה זיתים, כף גבינה וסלט טונה עולים כמו כרטיס להצגה. ארוחות הבוקר מתומחרות כמו כל המוצרים – בלי היגיון ועם התייקרות בלתי פוסקת. (אין בסמסטר א' במכללה למסעדנות דבר כזה) לומדים כבר בהרצאת הפתיחה, שמארוחות בוקר לא מרוויחים במסעג דה. כלל אצבע עם מעט חריגים של בני מזל. יותר מדי צלחות, הרבה שירות, רווח נמוך, הרבה החזרות למטבח, ובסוף היום אין ארוחות שמחות. הלקוחות מקטרים על המחיר הגבוה ובעל הבית צריך להג ביא כסף מהבית כדי לכסות את ההפסדים. למה להתעורר בשש בבוקר ולהפסיד במג קום לפתוח את דלתות המסעדה בצהריים ולחייך? אנחנו רוצים את הגיע הזמן לומר די! ארוחת הבוקר שלנו במחיר שפוי. מעדיפים לפתוח את היום עם קרואסון וחיוך, בלי תחושה שנשדדנו. ועכשיו, אפשר קפה? רק בבקשה, שלא יעלה כמו ויסקי.

אף מדינה לא תיקח מאיתנו את הגורג מה המקומי - ארוחת הבוקר הישראג לית. היצירה הקולינרית הזו מפארת מדי בוקר את בתי המלון הישראלים, וגם את המסעדות שמציעות שקשוקה ומקושקשת, קערת סלט קצוץ, יוגורט עם פירות יער, לחמים מיוחדים ופה ושם גם רוגלך, גביג ניות וקרקר עם קונפיטורה. ג � סו כשאזרחי ישראל, מדינתנו היקרה , רים עוד שבוע, הם זקוקים לנחמה קטנה של בוקר שבת רגוע. אלא שאז מתברר שארוחת הבוקר בבית הקפה המקומי הפכה מפינוק לקנס במחיר ארוחת צהריים מלאה. אנחנו מקבלים בבתי הקפה השכונתיים לרוב דוגמית מיניאטורית במחיר מופקע. ברור שיש סיבות - חשמל, ארנונה, לולנים, 92 תנובה, מלצרים - אבל רבאק, יש גבול. שקלים לארוחת בוקר ישראלית רגילה. זה מה ששילמתי לאחרונה. וזה לא חריג. שתי ביצים, סלט, לחמנייה קטנה, כמה מטבלים, וקפה. לא כולל שירות כמובן. רק למרות שברור שאנחנו לא משלמים על המלפפון, העגבנייה והקפה אלא על החוויה, העיצוב, הפינוק, וגם על הסטודנט

רוצים את ארוחת הבוקר שלנו במחיר שפוי

שקלים. 5 בענני הקפה, שם קפוצ'ינו עלה תזכורת לכך שאין מתנות חינם. מישהו צריך לממן אותן. א � שארוחת בוקר ישר זוכרים את הימיםם

שיושב חמש שעות בשולחן הסמוך עם לפג טופ ואספרסו קצר, עדיין, הסכום הזה אינו מוצדק. , שנעלמה אני זוכר את ימי "קופיקס"

207 טור בתוך כל זוגיות פועלות הזוגיות כמרחב תיקון — ממנגנוני הגנה למפגש מערכות של הבטחות ואיומים ורק כשמצליחים לאפשר למשהו חדש להיוולד ניתן לפגוש את מי שנמצא שם באמת

על ספת הטיפולים עם חנה דיין

ללא האשמות, פשוט כל אחד מארח את השני בעולם שלו, זה מאפשר מפגש. זה מפגש של מהות מול מהות — בלי הבטחות ואיומים, בלי מערכות הישרדות ושריון ובלי אורות של הבטחות מדומיינות. המהות שלך פוגש בצורה מאוד פשוטה ואמיתית את המהות של עמיחי". "זה התהליך שאנחנו צריכים לעבור?" שאל עמיחי. "זה לא נעשה ברגע, אבל כשאתם מתחילים להרגיש אחד את עולמו הפנימי של השני, תוכלו להבין את הכאב, המנגנונים של ההבטחות והאיומים בקשר, את התקוות והאכזבות. פשוט עוברים ממצב של לחימה והישרדות למצב של בחירה. בנקודה הזו מתרחשים ריפוי וצמיחה". הם שתקו. לא אמרו דבר. פשוט היו ברגע של נוכחות של משהו אמיתי סוף סוף. כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות

להסכים להיות ולראות." "עמיחי, כשאתה שותק כדי לא להיכשל — מה באמת עובר עליך כשדנה כועסת?" שאלתי. "אני מרגיש כמו ילד קטן שאמרו לו כמה הוא מאכזב. כאילו היא אומרת לי שאני לא מספיק גבר. וזה גורם לי להיעלם, לא בגלל שאני לא אוהב אותה, אלא בגלל שאני פשוט לא מאמין שמה שיש בי באמת יכול להספיק לה". היה אפשר להרגיש את התסכול והכאב בחדר. "דנה, כשאת שומעת את זה מעמיחי, מה עובר עלייך?" "אני תמיד חשבתי שהוא פשוט אדיש אליי ולא איכפת לו, עכשיו אני מבינה שהוא פשוט פוחד ומרגיש לא ראוי. "זו תחילתו של מפגש. המפגש הזה התאפשר בגלל שהצלחנו לזמן־מה להוריד ולנטרל את כל מערכות ההגנה שלנו. בתוך תהליך שבו כל אחד מצליח להסביר את הכאב והפחדים שלו

"ואז מה קורה?" שאלתי. "אני נסגרת או תוקפת, כי אני מרגישה שהוא בכלל לא רואה אותי", ענתה. "אני מרגיש שהיא באה אליי כל הזמן עם רשימת דרישות שאי אפשר לעמוד בהן. זה כישלון ידוע מראש, אז אני כבר מעדיף פשוט לשתוק". "לכולנו יש מערכת של הבטחות לגבי הקשר הזוגי שלנו — מה אני אקבל? איך ייראו החיים כשיהיה לי מישהו שמכיר אותי? שאוהב אותי? שרואה אותי? אנחנו לא תמיד מודעים להבטחות האלה שמניעות אותנו, אבל הן שם". "אני ממש יודעת מה ההבטחה שאני מדמיינת שהקשר הזוגי מבטיח לי", אמרה דנה בנחרצות. "מה?" שאלתי. "שרגע אחד בחיים ארגיש שיש מישהו שאני לא צריכה להוכיח לו כלום על מנת שיאהב אותי". "ומה קורה כשההבטחה הזו נשברת ולא מתממשת?" שאלתי.

"עם מה באתם היום?" שאלתי את עמיחי ודנה. "אני לא יכולה יותר", אמרה דנה בקול רועד. "זה כמו לגור עם שותף, הכל כל כך טכני, משימתי, אין פה קרבה, אין לב. לפעמים אני בוכה לידו והוא אפילו לא ניגש אליי", המשיכה דנה להסביר. "אני מרגיש שאני תמיד נכשל. כל דבר שאני אומר או עושה לא טוב, אז פשוט הפסקתי לנסות, אני מרגיש שזה ממש שוחק", הגיב עמיחי באנחה. "הקשר הזוגי היא הזירה הכי אינטנסיבית שבה הנפש שלנו יכולה לעבור ריפוי ותיקון. זו לא קלישאה — זו מפת חיים. בזוגיות אנחנו חושפים את כל המקומות הכי רגישים וכואבים, כל המקומות הלא פתורים, זו הזירה שיכולה להתרחש הכי קרוב לנשמה." "כן, אבל הוא ממש מכאיב לי כשהוא נוגע לי במקום הכי פגיע", אמרה דנה.

"מה קורה? היא הופכת להיות כמעט כמו האויב שלי, ואני מרגיש שנוצר איום בקשר שלנו. אני לא עומד בציפיות ואז אני הופך לכישלון וברור שאני אפחד לגשת אליה ואעדיף לברוח". "זה גורם לשניכם להיכנס לתוך מערכת הגנה, כל אחד נכנס לשריון שלו ובתוך המצב ההישרדותי הזה — אין באמת מפגש. אף אחד לא בוחר באף אחת, אתם לא נמצאים שם באמת". "אז איך אפשר לצאת מהמלכודת הזאת?" שאלה דנה. "מתחילים לבחור להיות נוכחים. להפסיק לשרוד ולהתחיל להרגיש. שכל אחד ילמד לחשוף את תנועות הנפש שלו בלי האשמות וציפיות ובלי התגוננויות, פשוט

hanna.tipul@gmail.com : מייל | 054-4480705 | אפשרות גם בזום | קליניקה פרטית בשפלה | פסיכולוגיה יהודית תורת הנפש | במשברי חיים חנה דיין - טיפול פרטני לנשים (טיפול פרטני לגברים יינתן על ידי מטפל) | www.hannad.co.il : לכל המאמרים

16

4.7.2025 ˆ ידיעות מודיעין, איילון