מודיעין איילון 06.06.25

הכותבים הכי טובים רמלה ׀

טימופיי, תלמיד כיתה ה' בבית הספר מענית, ברח עם משפחתו מהמלחמה באוקראינה טליה תלמידת כיתה ו' מבן צבי הפסיקה לנגן כשאביה נפצע ‰ והתעורר לקול אזעקות בישראל הם העלו את סיפור חייהם על הכתב, גרפו תשואות וזכו בפרס הארצי ‰ בעזה הכאב הפך להשראה

בתי הספר ברמלה גרפו תלמידי הישגים יוצאי דופן בתחרות הכתיבה הארצית לצעירים של המרכז הישראלי ו � סיפ 5,000 לחדשנות בחינוך. מבין כ- - רים שנשלחו לתחרות מרחבי הארץ בלטו במיוחד טימופיי מאייני, תלמיד כיתה ה' מבית ספר מענית, שזכה מקום שני בארץ, ותלמידת כיתה ו' מבית הספר בן צבי טליה חנניה שזכתה במקום שני. במהלך שלושה חודשים אינטנסיביים עברו התלמידים המשתתפים תהליך חיו נוכי מעמיק שבו למדו את יסודות כתיבת הסיפור: פיתוח עלילה, בניית דמויות, תיאורים חיים ודיאלוגים אותנטיים. מעבר למיומנויות הכתיבה, הדגש היה על עידוד הביטוי האישי, חיזוק הביטחון העו צמי והעברת המסר שכל ילד יכול למצוא את הקול הייחודי שלו בכתיבה. הסיפור של טליה המנגינה שאבא ביקש "תמיד אהבתי לנגן עם אבא שלי, אבל מאז המלחמה הבטחתי לעצמי שלא אנגן יותר", פותחת טליה את סיפורה. "בערב שמחת תורה אבא שלי ואני ניגנו על הפו סנתר שלנו בסלון ונהנינו ממש... באותו הלילה ישנתי כל כך טוב. קמתי לפנות בוקר לקול האזעקות. ירדנו מהר למקלט. ראיתי איך כולם נבהלו - השכנים נראו מפוחדים. זמן קצר אחר כך אבא קיבל הודעה להכין תיק ולהגיע לבסיס. לא כל כך ידעתי מה זה בסיס אבל ראיתי שאבא היה מודאג אז אמרתי לו 'אבא אני אוהבת אותך, בבקשה תיזהר'. והוא ענה לי: 'הכל בסדר מתוקה, אני אחזור בקרוב'... ככל שהזמן עבר דאגתי לאבא שלי יותר ויותר... עבור כמה חודשים של מלחמה קרה מקרה שלעולם לא אשכח, ואת ההחלטה שלקחתי בעקבותיו. הייתי בבית והתארגנתי לבית הספר כשפתאום שמענו דפיקה חזקה בדלת. אמא הסתכלה עליי במבט מבולבל - גם היא לא ציפו תה למישהו. היא פתחה את הדלת ושני חיילים במדים עמדו שם. אחד מהם שאל 'את אשתו של...'? אמא הנהנה בשקט והפנים שלה החווירו ממש. הרגשתי איך הלב שלי דופק חזק. הקצין אמר: 'אנחו נו מצטערים אבל בעלך נפצע בתאונת מטען במהלך פעילות בעזה והוא מאושפז במצב בינוני'. לרגע אחד הכל עצר. שמעתי את הנו שימה שלי נהיית כבדה, הרגשתי את הרו גליים שלי רועדות. הסתכלתי על אמא, הידיים שלה רעדו והיא אחזה בדלת כדי לא ליפול. נסענו לבית החולים בדממה. שם ראיתי את אבא שלי שוכב במיטה. יד אחת שלו חבושה כל כך חזק והוא היה נראה עייף ושבור... כשחזרנו הביתה ניו סיתי להתרגל למצב החדש הזה, אבל לא ידעתי איך להתמודד ואז קיבלתי החלטה - אני לא אנגן יותר - הרי לפי מה שנראה היד שלו לא תחזור לעצמה.. לא רציתי שאבא שלי יראה אותי מנגנת וירגיש שהוא לא יכול גם.

טימופיי בטקס

טליה מקבלת את הפרס ׀ צילומים: אילן ספרא

וביקש: תוכלי לנגן את זה בבקשה??! הורו דתי את ראשי ואמרתי 'אני לא מנגנת יותר!'... אבא הסתכל אליי במבט אוהב ואמר לי: 'אם תנגני אני הכי אשמח. תעשי זאת בבקשה בשבילי'...לא יכולתי לסרב לו. יום אחר כך רצתי לאולם לשאול את האחראית של האודישנים אם עדיין אפשר להיבחן, אך היא אמרה: 'מצטערת, האודיו שנים נסגרו, אין לי מה לעשות בנוגע לזה...'. ממש התאכזבתי, אבל החלטתי לעשות מאמץ אחרון. ביקשתי מאלה לעזור לי לקחת את האורגן מחדר המוזיקה לאולם. בשעה השלישית ביקשנו אלה ואני לצאת לשירותים, ובשקט הוצאתי את תווי הנגינה שאבא נתן לי. הגענו לאולם, התיישבתי ליד האורגן, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לנגן.... כל בית הספר שמע צלילים מכיוון אולם הספורט, והמנהלת נכנסה וקראה: 'מה אתן חושבות שאתן עושות?!' חייכתי אליה והמשכתי לנגן. הצלילים שניגנתי הגיעו לכל הכיתות וילדי בית הספר ירדו לראות מה קורה באולם - כולם התרגשו. כשו סיימתי לנגן המנהלת שאלה בסקרנות: 'מה את מנגנת?' אמרתי לה את המנגינה שאבא שלי כתב לפני שהוא נפצע בעזה... אמרתי לה שהוא ממש ביקש שאנגן את זה. המנהלת התרגשה וחיבקה אותי. ואז נשמעו מחיאות כפיים. סיפרתי לכולם את הסיפור שלי ומאז אין יום שבו אני לא מנגנת. הסיפור של טימופיי קרוע בין שתי מלחמות היה ילד שקראו לו טימופיי שגר בעיר דניפור באוקראינה שם הוא נולד. הוא אהב לעשות הרבה דברים כמו לשחק כדורגל עם חברים במגרש, לדוג דגים בנהר שליד הבית, לשחק דמקה עם אבא ועוד הרבה

אבא היה מאושפז בבית החולים ומידי פעם הלכנו לבקר אותו. בימים המשכנו ללמוד בזום. אחרי כמה חודשים חזרנו סוף סוף לבית הספר... באחת ההפסקות חברו תי הטובה אלה אמרה לי שיש אודישנים ללהקת בית הספר באולם הספורט. היא רצתה שאבוא איתה אבל אמרתי לה שאני לא מנגנת יותר. היא ענתה: 'את רצינית?! את אהבת כל כך את הנגינה ואת גם כל כך מוכשרת!!' אמרתי לה שאני עדיין אוהבת לנגן, אבל פשוט אני לא רוצה שאבא שלי יקנא בי. היא ממש התחננה ולבסוף הסכו מתי. אלה ליוותה אותי לאולם הספורט. התיישבתי ליד הפסנתר הגדול, ובדיוק כשהתכוונתי להתחיל לנגן עלו לי הזיו כרונות על אבא שלי שוכב בבית חולים חסר אונים עם יד חבושה. קמתי וברחתי - יצאתי משם בוכה. בצלצול מיהרתי לחזור הביתה. נכנסתי בריצה ולהפתעתי ראיתי את אבא שלי שוכב בספה. קראתי לאמא ואמרתי לה: 'מה? אבא חזר מבית החולים? אני לא מאו מינה'. אמא חיבקה אותי ושאלה אותי 'את בוכה?' ניגבתי מהר את הדמעות ורצתי לחבק את אבא. לא רציתי לספר לו שבו גללו הפסקתי לנגן, אז כדי שלא ישאלו אותי שאלות הלכתי לחדר. בחדרי מצאתי תווי נגינה מונחים על השולחן בספרייה שלי, ואמרתי לעצמי: 'מה זה? איך התווים האלו הגיעו לכאן?' אבא עמד בפתח הדלת "התארגנתי לבית הספר כשפתאום שמענו דפיקה חזקה בדלת. אמא הסתכלה עליי במבט מבולבל. היא פתחה את הדלת ושני חיילים במדים עמדו שם"

דברים שילדים בגילו עושים. ליד הבית היה יער גדול ותמיד אחרי הגשם טימוו פיי היה הולך לקטוף פטריות ואמא היתה מבשלת אותן. בוקר אחד טימופיי התעורר בבהלה, הוא שמע אזעקה, הוא לא הבין מה זה. המשפחה ירדה למרתף, ההורים הדליו קו טלוויזיה ואז הבינו שפרצה מלחמה עם רוסיה. ההורים של טימופיי חשבו מה לעשות? לאן לטוס והחליטו לעלות לארץ ישראל לבית של סבתא רק טימוו פיי, אמא ואחיו הגדול. אבא שלו החליט להישאר באוקראינה כי אמא שלו חולה ולא יכלה לטוס לישראל. טימופיי הרגיש עצוב מאוד, הוא דאג לאבא שלו. יום אחד אבא הגיע וטימוו פיי נרגע, הוא לא דאג יותר... מדי פעם אבא היה מספר לטימופיי סיפורים ממה שקורה באוקראינה. פעם אחת סיפר שהו רוסים התקרבו לבית של דודה שלו והיו הרבה הפצצות, הרבה ערים כמו קייב נפגעו בהפגזות ויש יותר ממליון הרוגים באוקראינה. בפעם אחרת אבא סיפר שמטוס אוקו ראיני נפגע ע"י מטוס אחר והמטוס נפל ליד הבית שלהם.... בוקר שבת אחד טימופיי שוב התעורר לקול של אזעקה, הוא לא האמין ששוב הוא שומע את הקול הזה. גם הפעם טימופיי הבין שמשהו לא טוב קרה ובאמת קרה דבר נורא, פרצה מלחמת 'חרבות ברזל'. הרבה אנשים מתו, נחטפו, נפצעו והרבה בתים נשרפו, הופצצו, הרבה חיילים נהרגו רק שהפעם זה קרה בארץ ישראל. המשפחה של טימופיי חשבה מה לעשות עכשיו? והחליטה להישאר בארץ. הם הביו נו שזה קשה כל פעם ללמוד הכל מחדש, להכיר חברים חדשים וגם בגלל שטימופיי כבר למד עברית ויש לו הרבה חברים. טימופיי מרגיש בטוח מאוד בארץ אבל מתגעגע לבית שהיה לו באוקראינה ומו קווה שכשיבוא שלום הוא יוכל לחזור לשם. ¿

12

6.6.2025 ˆ ידיעות מודיעין, איילון