מודיעין איילון 28.6.24

שנה אחרי 20 מודיעין ׀ סיפורו של הלוחם שהוכר כהלום קרב

שנה הדחיק יובל שני את הטראומה מהפציעה כלוחם 20 עד שהכול התנפץ בטיול עם המשפחה בחו"ל ‰ בגבעתי בראיון מיוחד ‰ ואז הגיעו הבכי, הפחדים והסיוטים ‰ הוא מספר על הרגע בו הרגיש שכל חייו מתפרקים, על באוקטובר ועל הסיוע שלו 7- ההתמודדות עם אירועי ה כהלום קרב לפצועי המלחמה אני שומע ערבית בסופר וברגע אני שוב בעזה"

ש � יובל שני ומ באוקטובר 7 ב- שנות 24 פחתו יצאו לחגוג לו ולרעייתו נשואים, באותו יום כל המדינה נכנסה לטראומה אך עבור שני זו היתה קפיצה שנה אחורה. "כבר היינו בטיול 30 בזמן, ג'יפים על גבול הצפון, לחגוג לי ולרש עייתי. כל הדיווחים נשמעו הזויים, מה 51 זה כבשו את זיקים? מה זה חצי גדוד נהרג? הכל נשמע לא הגיוני. אבל אם הסורים היו מחליטים להצטרף הם היו יכולים להוריד אותנו ברגע, הרי עבש רנו ליד מוצבי חיזבאללה. ההלם מכמה שסיכנתי את המשפחה שלי שלח אותי למיטה לשלושה ימים, בכיתי ללא הפסש קה, לא יכולתי לתפקד. נהרגו במלחמה שחקנים צעירים ממני מעירוני מודיעין ובן של חבר מהגדוד שלי, הלכתי ללוויה וזה מאוד ערער אותי. אבל תמיד הייתי אדם של מטרות, וכמו תמיד, המטרה היא המשפחה, להיות חזק עבורה, לשמור על הגוף והנפש". הפציעה "כל הפרצוף מפורק" המטרה הזאת היא שהחזיקה אותו במשך שנים רבות בהן הוא מתמודד עם הלם קרב שהתרחש אחרי השירות הסש דיר. "בסדיר שירתתי כלוחם בגבעתי, זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, היינו בלבנון ובעזה. היה שירות מאתש גר, אתה נכנס ויוצא משטחים עוינים, פה חוטף פצ"מר, שם שיירת מותקפת. היה לי הרבה מזל, אבל לא לכולם היה את המזל שלי, היו לי חברים שנהרגו, מ"פ שנפצע קשה רגע לפני השחרור שלי, חבר מהטירונות שנהרג בלבנון, אבל אני יצאתי מהשירות בשלום. השש , יצאתי לטיול 1992 תחררתי באוקטובר קצר, עבדתי בעבודות מזדמנות, נרשמש תי ללימודי ספרות ומיד כבר קיבלתי צו למילואים. "היינו חטיבה צפונית, זה היה לקראת מבצע 'עזה ויריחו תחילה', אחד מהסכמי השלום הראשונים שניסו לקדם עם הפש לסטינאים. היינו הפלוגה שהחזיקה את גשר אלנבי, הגבול בין ישראל לירדן. ביום האחרון של המילואים עשינו מסיש בה קטנה במטבח של המוצב ואני עליתי לשמירה. בשלב מסוים ראיתי אלומת אור מהצד הירדני, כמו פרוג'קטור שמש כוון ישר אליי. לא יכולתי לראות כלום, הוא סינוור אותי, ולאן שזזתי הוא זז אחש ריי, זה היה מכוון ישר אליי. כדי להשתש חרר מזה עליתי על המוצב ולרגע הזזתי את המבט, ניסיתי להתקדם חזרה לכיוון העמדה אבל איבדתי כיוון. זו למעשה מנהרה בגובה, מסוג עמדות השמירה שקיימות רק באזור הזה של הארץ ובש נויות כמו תעלות. כשראיתי שאני מתש

"לא העזתי לפנות לטיפול, הרי פסיכיאטר זו מילה גסה לחירניק, עבור לוחם זה כמו להודות שאתה פסיכי. אז הפכתי לציני, והדחקתי"

/ חופית כהן אולאי // צילום: יאיר שגיא /

דם. התעוררתי ואיבדתי הכרה לסירוש גין, כשסביב ריח עז של שוקולד מחגיגת סיום המילואים, עד היום אני לא מסוגל להריח שוקולד. אם אני נכנס למאפייה ואופים מאפי שוקולד אני בורח, הריח מאוד מטרגר אותי". החייל שהגיע למשמרת בוקר לא מצא אותו במוצב, המחשבה הראשונה הייתה ששני נחטף וכח גדול הוקפץ לזירה, עד שמצאו אותו שרוע. "אני זוכר שראיתי אור גדול ושמעתי אותם צועקים 'הנה הוא', פינו אותי להדסה עין כרם, הוגדש

קדם אבל לא מגיע חזרה לעמדה הבנתי שאיבדתי כיוון וברגע אחד נפלתי". וחצי מטר, 3 שני נפל מגובה של כ- קילו ושכב 20 כשעליו ציוד במשקל שעות ארוכות פצוע. "כנראה איבדתי הכרה. הנשק נתקע לי בלחי ושבר לי את ארובת העין והלסת, ריסקתי את י � חוליות בגב. נ 2 המרפק ונשברו לי סיתי להתרומם ולא הצלחתי, ראיתי את היד שלי אבל לא הייתי מסוגל אפילו להרים אותה. ניסתי לצעוק לעזרה אבל לא יצא ממני קול, כל הפה שלי התמלא

רתי פצוע בינוני וכל הפרצוף שלי היה מפורק. עברתי ניתוחים, הרופא אמר שהם בעצם הניחו את הפרצוף שלי בצד, תיקנו אותו והחזירו, ניתוח כזה גורם הרבה נזקים לעצבים". הטראומה "בכיתי כל הזמן" אבל לא רק הגוף השתנה, משהו בנפש של הלוחם שכבר ראה ועשה הכל בשיש

מו ד יעי ן

בשער: יאיר שגיא צילום: | יובל שני צילום: | • המלחמה הכפולה | נמרוד גליקמן • זאבי גרוסמן | צילום פרטי • שירלי לוי צילום: אור גפן צילום:

אורית קוסטנטינו עורכת גרפית ראשית: זיוה ניסים / עורכת: אורלי קנטור מנהלת עיתון: מרכז גרפי, ידיעות תקשורת / גרפיקה: רינה נאור לוח: ציונה דואניאס / יועצת פרסום: ניראל שופן / רכזת מודעות: דפוס ידיעות אחרונות בע"מ הדפסה: שלום חכמון / מנהל הפקה ותפעול:

6

28.6.2024 ˆ ידיעות מודיעין, איילון