מודיעין איילון

אלקבץ ובתו סיון ז"ל. "היא היתה הנסיכה של כל הילדים"

סיון עם ההורים בקיבוץ. "היה לה לב ענק"

סיון ונאור ז"ל. אהבת נעורים

שנקטעה באכזריות

לכאורה עם העיתונאים. אתה לא יכול לבקר קצין בכיר שאתה אוכל איתו צה־ ריים או כשיום לפני כן עשית איתו יום כיף. זה פשוט לא עובד". כאיש חדשות ותיק הוא מאוכזב גם מה־ תמימות שלו עצמו, מהרצון העז לעתיד טוב יותר עבור ילדיו ונכדיו שהפך לא־ מונה עיוורת. "כל כך האמנו בכוח וביכו־ לת של הצבא אבל כולנו היינו עיוורים", אומר אלקבץ. "אני מאוכזב שהעם היהודי, ובפרט הבת שלי סיון והחבר שלה נאור, מצאו את עצמם בסיטואציה שהזכירה לנו את מאורעות תרפ"ט או את השואה". "מתים מהלכים בשבילים" השבוע היה עסוק אלקבץ בעיקר בחיפוש דיור זמני לשנה הקרובה. מאז הפינוי הם התארחו אצל הקרובים בבאר שבע אך הגיע הזמן למצוא מקום שייתן לבני המשפחה הרגשה של בית. לדב־ ריו הם ראו עד כה דירות בפתח תקווה, גדרה, ראש העין, באר שבע ואפילו באשקלון. חברי הקיבוץ פונו לקיבוץ שפיים וככל הנראה ימשיכו לגור שם עד שיוכלו לחזור לכפר עזה. אצל אלק־ בץ זאת לא אופציה: "העדפנו לא להגיע לקיבוץ שפיים, שם הייתי פוגש בשבי־ לים חיים מתים מהלכים - אבא שהבת שלו חטופה או אמא שכל המשפחה שלה נרצחה, לא היינו עומדים בזה". אתם תחזרו לכפר עזה? "הרצון שלנו לחזור הביתה בתום המלחמה, אבל זה יקרה רק כשתהיה מציאות חדשה ולא יהיה יותר חמאס מעל פני האדמה. אנחנו רוצים לחזור לבית שלנו כי זה סוד התקומה של העם היהודי, לצמוח מחדש בתוך כל הכאב. אני מקווה שבעוד כשנה זה יקרה". מה יכול לנחם בתוך האפלה הגדולה? "אני מתנחם ומתרגש מהערבות הה־ דדית שיש במדינה, אלו דברים שלא היו פה לפני כן. היתה הקצנה מטורפת בחברה שנבעה מזה שהיה לנו יותר מדי טוב וניסינו למתוח את הגבול. קשה לי להאמין שהכאב ידעך ביום מן הימים, ואני חושב שאשא אותו איתי לנצח. איב־ דתי את הוריי בהפרש של עשרה ימים, איבדתי את אחי ממחלה, אבל שום דבר לא מתקרב לאובדן של הילדה שלי סיון". מה בכל זאת נאחל לך? "שהחטופים יחזרו הביתה ושהחיבוק הזה של הביחד לא ייפסק לעולם". ¿

היתה הנסיכה של כל הילדים, האחייניות והאחיינים. היא סידרה הכל, חיברה מה שצריך, היתה מקלילה כל דבר ומרגיעה. היא אהבה את האחיינים שלה אהבת אמת ובילתה איתם כל הזמן". "היינו עיוורים" חודש וחצי חלפו מאז השבת השחורה נחטפו 18 מחברי הקיבוץ ו- 61 בה נרצחו לעזה. הכעס של אלקבץ על הפקרת התו־ שבים לידיו של הארגון הרצחני מבעבע ומבקש להתפרץ כמו לבה בוערת. "מפ־ לצות של החמאס, צמאות דם, הגיעו בא־ לפיהם, כבשו את הקיבוצים, כבשו בסיסי צה"ל אבל לא היה צבא, לא היתה מדינה ולא היה כוח מגן", הוא אומר. "היו שם רק זעקות של עזרה ושאלה אחת שריח־ פה ללא מענה: 'איפה הצבא?'. הם שרפו, אנסו, ערפו ראשים וחיללו את נפשן וגופן של הנשים שלנו. עברנו שעות מסויטות במהלכן ידענו שהילדים שלנו נלחמים על חייהם כמה עשרות מטרים מאיתנו, ואין מי שיציל אותם. שמענו בהודעות קוליות את התחנונים לעזרה של חברים בקיבוץ עד שקולם נדם כי הם נרצחו". מבחינתו כולם אשמים וכולם צריכים לשלם מחיר אישי כבד אחרי המלחמה. "היתה פה יהירות שאין כדוגמתה, שחצ־ נות, אדישות והסתאבות שגרמו בסופו של דבר להרג ההמונים", הוא אומר. "הרבה מאוד אנשים שמובילים את המערכת הצ־ באית והמדינית יצטרכו להשפיל עיניים, לעשות מצעד של בושה וללכת הביתה. זה כולל את ראש הממשלה, חברי הממשלה, אנשי הצבא, אנשי השב"כ והמוסד. אף אחד לא יכול להגיד שידיו נקיות. כל עצימת העיניים שהיתה פה בגדר המע־ רכת, תרבות ההכלה המבישה והאימונים של מחבלי החמאס ליד גדר המערכת. אף מדינה מתוקנת בעולם לא מאפשרת לאויבים לעשות אימונים באש חיה סמוך לגדר ועוצמת עיניים בצורה כזאת. לזה כולם אחראים ללא יוצא מן הכלל". יש לו ביקורת קשה גם על הקולגות שלו לשעבר בתקשורת. "אני מתבייש בהם", הוא מצהיר בנחרצות. "אני חושב שגם הכתבים הצבאיים והפרשנים יצטרכו לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמם ולשאול איפה הם היו. הם לא התריעו ופשוט התמסרו לפינוקים של ימי העיון, של התדריכים, של השיחות הסגורות. היה פה עיוורון לנוכח קצי־ נים ששמרו על מערכת יחסים מעוותת

"פינו אותנו מהקיבוץ מבלי שנדע מה קרה עם סיון ונאור. אני לא מאחל לאף הורה להרגיש את מה שהרגשנו" "אני מאוכזב שהבת שלי סיון וחברה נאור מצאו את עצמם בסיטואציה שהזכירה לנו את מאורעות תרפ"ט או את השואה" "העדפנו לא להתפנות לשפיים. היינו פוגשים שם אבא שהבת שלו חטופה או אמא שכל המשפחה שלה נרצחה, ולא היינו עומדים בזה"

ביכול אלו רגעים שמחים, אבל לא ידענו מה קורה עם סיון וזה קלקל לנו הכל", נזכר אלקבץ. "ענת לא רצתה להתפנות בלעדיה אבל הקצינים התחננו בפנינו שנצא. שאלתי אותם מה קורה עם סיון אבל הם לא ידעו להשיב לי. אני לא מאחל לאף הורה להרגיש את מה שהרגשנו. הס־ תובבנו בכבישים משעה שתיים בלילה וחזרנו לקיבוץ בשעה שמונה בבוקר". הלחימה בקיבוץ נמשכה אך אלקבץ לא הצליח להתרחק: "בני הבכור נדב הקים באזור חמ"ל כדי לחפש את סיון. בשעות הצהריים נודע לו שהוציאו שתי גופות מהדירה שלה. זה היה הסימן שהם ככל הנראה נרצחו אבל את ההודעה הרשמית קיבלנו רק ביום חמישי בשעה , חמישה ימים לאחר הטבח. היתה 12:00 לנו תקווה גדולה שיקרה נס אבל גם חששנו מהנורא מכל". סיון ונאור התאהבו לפני כשבע שנים כשהיו תלמידים במקיף ט' באשדוד. חבריהם סיפרו כי מאז הם לא נפרדו ונשארו יחד גם במותם. "הם היו יל־ דים ערכיים, שני ילדים שמכבדים את הסובבים אותם", מספר אלקבץ. "אחרי שעזבנו את אשדוד נאור היה עושה כל הזמן את הדרך לקיבוץ כדי להיות איתה. הוא היה פה בן בית". סיון שירתה כמדריכת כושר קרבי בחיל האוויר. היא התקבלה לתואר רא־ שון במדעי המחשב במכללת ספיר והיתה אמורה להתחיל בשנת הלימודים הנוכ־ חית שפתיחתה נדחתה בינתיים בעקבות המלחמה. "סיון היתה ילדה טובה עם לב גדול ונשמה גדולה", מספר אלקבץ. "היא

הם לא יכלו לנבא את גודל האסון שה־ מתין לפתחם. "סיון היתה אמורה לצאת למשמרת שלה כמאבטחת באזור התע־ שייה בשדרות", נזכר אלקבץ. "התקש־ רנו אליה ושמחנו לשמוע שהיא עוד לא יצאה. בדיעבד אולי היה עדיף אם היתה יוצאת, אולי חייה היו ניצלים". "אבא, יורים עלינו" אחרי כשעה בממ"ד החלו לרוץ בקבו־ צת הוואטסאפ של הקיבוץ דיווחים על חדירת מחבלים ועל מותו של אופיר ליבשטין, ראש המועצה האזורית שער הנגב וחבר קיבוץ כפר עזה. שמעון וענת שיפצרו את הדלת של הממ"ד באמצעות הכבלים של המחשב כדי למנוע מהמחב־ לים לפרוץ פנימה, והתכתבו עם הילדים שהיו סגורים בממ"דים בבתיהם. גיא כתב להם כי הוא רואה עשרות מחבלים מחלון ביתו וכי העביר את אשתו והיל־ דים לבית של השכן שנושא נשק. נועה שלחה להם הודעות מוקלטות והקלטות של הירי. סיון שהיתה בדירה עם בן זוגה נאור חסידים נראתה מודאגת וכתבה לאלקבץ: "אבא, תבטיח לי שהכל בסדר איתכם. יורים עלינו לתוך הבית, נאור ואני מתחבאים מתחת למיטה". אבד הקשר עם סיון ונאור. 11:00 בשעה שמעון וענת העבירו את השעות הארו־ כות עד החילוץ בחרדה גדולה לשלומם. בשעה שתיים לפנות בוקר הם חולצו מהבתים ופונו מהקיבוץ באמצעות חיילי צה"ל - אך עדיין ללא סימן חיים מסיון ונאור. "היינו צריכים לצאת מהבית וכ־

21

ידיעות מודיעין, איילון ˆ 24.11.2023