נגב 02.06.23

אלעד אוריאל מקיבוץ חצרים עם ־ לפני כשנתיים אובחן ליעד טרשת נפוצה • מאדם פעיל וספורטיבי, אב לשני ילדים קטנים, הוא הפך לאדם המתמודד עם כאבים, חולשה ותשישות הזקוק לקביים כדי להתנייד • למרות הקשיים החל אוריאל לאחרונה לשחק כדורסל כיסאות גלגלים • "אור קטן בתוך התוהו ובוהו", הוא מגדיר את תחביבו החדש • וחולם לפגוש את מאמן הכדורסל דיוויד בלאט שמתמודד גם הוא עם המחלה שחקן נשמה

| צילום: הרצל יוסף | עודד בר־מאיר |

נסע ליעד־אלעד לפני כמה חודשים אוריאל עם אביו לאצטדיון "בלומפילד" שביפו כדי לצפות במשחקה של קבוצת מכבי תל־אביב. "אני אוהד מושבע של הצהובים", מעיד אוריאל על עצמו, "ואצט־ דיון בלומפילד בשבילי זה כמו הבית השני שלי". בית, כידוע, לא עוזבים, ואולם ספק רב אם אוריאל, המתמודד עם טרשת נפוצה ונעזר משום כך בקלנועית כדי להתנייד, יפקוד בקרוב שוב את המקום לנוכח היחס המשפיל שהוא זכה לו בשערי האצטדיון. "בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שבאתי לאצטדיון עם אבא שלי, שנהגתי ללכת איתו לכל משחק, כשאני מתנייד עם הקלנועית", הוא מספר שבוע. "כהרגלי 2 הגעתי עם אבא שלי כדי להיכנס בשער ואז עצרו אותי סדרנים ואמרו לי שאסור לי להיכנס עם הקלנועית כי היא נראתה להם כמו קורקינט חשמלי. ניסיתי להסביר להם שזה כמו כיסא גלגלים וכי כך אני מתנייד ביומיום. גם הראיתי להם את הקביים, אבל הם התעקשו ועמדו על כך שהקלנועית אינה קבילה וביקשו למנוע ממני את הכניסה למ־ שחק. שוטר שעבר במקום הסביר לסדרנים כי מדובר בכלי עזר עבורי ובסופו של דבר הם השתכנעו ואפשרו לי להיכנס לתחומי האצטדיון". כשנכנס למעלית, אוריאל לא הצליח עוד לעצור את הדמעות. "פשוט התחלתי לב־

כות. המשחק לא עניין אותי מרוב התסכול. נוסף לכך, מה שעלה בראשי זה מה הייתה תחושתו של אבא שלי באותו הרגע כשהוא עשה את דרכו ליציע. זו הייתה סיטואציה קשה גם לו וגם לי. סיטואציה מאוד מתסכ־ לת. פגשתי סיטואציה של לבוא לבית השני שלי, אבל אחרת. חטפתי כאפה. אני כבר פחות מגיע למשחקים לאור המצב". "הכל בא בבום" ), חבר קיבוץ 41 ליעד־אלעד אוריאל ( חצרים, גדל בהרצליה. הוא שירת בחטיבת הצנחנים ובעברו היה טניסאי ומאמן טניס וגם שימש תקופה מסוימת יועץ פרלמנטרי של חברת הכנסת אורית זוארץ ממפלגת . בהמשך 18 "קדימה" שכיהנה בכנסת ה־ עסק בחינוך וקידום נוער במועצה המקומית קדימה־צורן שבשרון. לפני כשש שנים עבר עם אשתו שירי, בת קיבוץ חצרים, להתגורר בקיבוץ וכיום הם חובקים שני ילדים – אורי בן שש ואביב בן שלוש וחצי. בטרם השתנו חייו מקצה אל קצה בעקבות האבחנה שהוא חלה בטרשת נפוצה, שימש "360 אוריאל מנהל התוכנית הלאומית " לטיפול בילדים ונוער בסיכון בחברה הב־ דואית במועצה האזורית נווה מדבר. "הכל בא בבום. זה הגיע משום מקום", מספר אוריאל. "באחד הימים בחודש אוגו־ סט, כמעט לפני שנתיים, חוויתי טשטוש

בעיניים ובעיות בראייה. הלכתי לבדיקות ואז למעשה הכל החל. שנה לאחר מכן שוב חוויתי אירוע דומה וממש לאחרונה שוב זה קרה. בדיעבד היו סימנים מקדימים. היו שי־ נויים בהתנהלות שלי. בשנה וחצי האחרונה אני חש תשישות בכל הגוף וחולשה בגפיים. זה ממש בא משום מקום". איך מתמודדים עם מציאות כזאת? "שירי אשתי הייתה צעד אחד קדימה. היא שמה לב שמשהו משתנה והיא לא נבהלת. היא עוזרת ותומכת. זה משהו ששינה לנו לגמרי את החיים. פתאום הרבה דברים נו־ פלים על אשתי. הילדים לא כל כך מבינים למה פתאום יש לאבא קביים, למה הוא מת־ נייד בקלנועית ולמה כולם בקיבוץ שואלים 'מה שלום אבא?'. זה משנה לך את החיים מקצה לקצה, בעיקר כשיש לך ילדים קטנים בבית. הילדים לא מבינים מה קורה כשא־ בא תשוש וחלש יותר. החיים משתנים. הכל משתנה וזה נוגע בהרבה תחומים". "החיים השתנו", מטעים אוריאל, "אני לא יכול להרים או לסחוב כמו בעבר והילדים רואים ושואלים. לפני מספר חודשים היה אצלנו בגן הילדים יום המשפחה ובאחת התחנות התבקשו ההורים לתפוס כדור טניס עם שתי הרגליים ולהכניס אותו לתוך קו־ נוס. בסיטואציה ההיא הרגשתי את חוסר היכולות שלי. ישבתי על כיסא נמוך עם הילד שלי והוא ראה שאני לא עושה כלום. כשנעמדנו הוא אמר לי 'אבא, אתה לא צריך

2.6.2023 ˆ ידיעות הנגב 34