נגב 02.06.23

את הקביים, תשאיר אותם, אבא תקום, אני רוצה שנשחק יחד'. חלק מההורים שידעו על מצבי שאלו אותי אם אני בסדר. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שלא הייתי צריך לבוא, אבל בעצם באתי בשביל הילד שלי. היה לי מאוד קשה עם זה, להורים האחרים היה קשה עם זה. זאת סיטואציה שיכולה הייתה להפיל אותי. נפלתי קצת. לא יודע הספורט היה ונשאר חלק חשוב מחייו של אוריאל. בעבר הוא היה כאמור טניסאי ומאמן טניס, אבל בשל מג־ בלותיו הרפואיות הוא כבר אינו יכול להתרוצץ על המגרש. למרות זאת הצ־ טרף לפני כמה חודשים לנבחרת הכ־ דורסל על כיסאות גלגלים של הכפר השיקומי "עדי נגב-נחלת ערן" שבו הוא עובר שיקום. את הפעילות הספו־ רטיבית הזו הוא מגדיר "אור קטן בתוך התוהו ובוהו". בשל מצבו ליעד־אלעד אוריאל כבר לא יכול לשחק כדורגל עם הבן שלו. "פעם הייתי רץ אחרי כדור פעמיים בשבוע בספרינטים והיום אני מתגלגל אחריו", הוא משתף. "זה דורש שינוי בראש. זה מאוד קשה. מאבא שמניף גביע בטורניר כדורגל הפכתי לאבא שמשחק כדורסל על כיסא גלגלים". באחד מסופי השבוע אוריאל לקח איתו את כיסא הגלגלים לביתו אחרי אימון ושיחק עם ילדיו כדורסל כשהוא יושב על הכיסא. בשלב מסוים גם הילדים ביקשו לשחק כשהם יושבים על כיסא הגלגלים. "לא ידעתי איך אני מגיב לזה, למחזה שהילד שלי על הכיסא", הוא מספר, "אבל משהו בפ־ נים הרגיש שזה יהיה הכי טוב לחשוף אותם בטבעיות. לדעתי זה מסייע גם להם וגם לי להבין את המציאות. זה משחרר". זה גם מתסכל? "זה פוגש אותי המון בבית, המון בס־ פורט. אני יודע בפנים שאני מוגבל. היכולות שלי הן כבר לא אותו הדבר. אני לא יכול לרוץ, אני לא יכול לעמוד ללא מקלות. למרות זאת אני לא מוכן לוותר על הספורט. לא מוכן לוותר על מי שאני. נכון שאני לא שחקן הכדו־ רסל הטוב ביותר בעולם, אבל זאת האפשרות של לתת למי שצריך את לאחרונה מחלת הטרשת הנפו־ צה עלתה למודעות הציבור כשנודע שמאמן הכדורסל וכדורסלן העבר דיוויד בלאט לקה במחלה ומתמודד עימה. ביום העצמאות האחרון בלאט אף התכבד להשיא משואה בטקס הדל־ קת המשואות הממלכתי שנערך כמדי שנה בהר הרצל בירושלים. ביום שלי־ שי השבוע ציינו ברחבי העולם את יום המודעות למחלה. אתה שואב השראה מסיפורו של דיוויד בלאט? "אני מעריץ את דיוויד בלאט כאיש ספורט. הוא איש מקסים ומעורר הש־ ראה. התרגשתי לראות אותו מדליק משואה. הוא אדם שתרם ותורם הרבה לחברה בכלל ולספורט בפרט. גם אני רוצה לעזור ולתרום למען האחרים, איך הרמתי את עצמי". חוזר למגרש ההזדמנות לשחק". יש לו חלום

בין שמדובר בחולי טרשת נפוצה או בכלל לכל אחד. הייתי שמח לשבת עם דיוויד בלאט ולשתות איתו כוס קפה. אני בטוח שיש לנו לא מעט דברים משותפים שנוכל לשוחח עליהם". מה הלאה? מה החלום שלך? "בראייה קדימה אני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר, להמשיך בשיקום בכל הכוח ולנסות להתפתח בכדורסל על כסאות גלגלים. ברמה האישית, הייתי רוצה לחזק אנשים אחרים המתמודדים עם מוגבלויות, לעורר מודעות לטר־ שת הנפוצה. החלום הגדול שלי הוא להבקיע שער בבלומפילד. אני ממשיך להתמודד עם המציאות שבה אני נמצא ולהבין את מה שמתחולל בגופי. אני בשלב ההתמודדות עם האבחנה הזו של הטרשת הנפוצה ונלחם כדי לה־ חזיר את הגוף לכשירות עד כמה שזה ניתן במצבי". נשמע לא פשוט. "בכלל לא. זו התמודדות לא פשו־ טה. התמודדות יומיומית. לא הייתי רגיל לזה בעבר. אני תשוש ועייף וצ־ ריך לתפקד. זה מאוד קשה. זו לא רק התמודדות פיזית, אלא גם התמודדות אישית, משפחתית ונפשית. הייתה תקופה שהתחזקתי ופתאום הרגל נח־ לשה והמצב החמיר. אני גם לא יודע איך לתווך את זה לילדים. הם מרגי־ שים שיפור ואז באה ירידה. זה קשה להם. היום המחשבה שלי על החיים הפכה להיות אחרת. היא רגישה יותר". רוצה לחזור למדים עוד חלום של אוריאל, רב סרן במי־ לואים, הוא לשוב וללבוש מדים ול־ שרת שירות מילואים פעיל כקצין אוכלוסייה בפיקוד העורף, כמו שעשה בעבר. "אני מחכה לרגע שהילדים שלי יראו אותי על מדים, עם נעלי הצבא האדומות, קביים, קלנועית, מה שצ־ ריך", הוא אומר בהתרגשות. "הדוגמה שאני אתן להם, שאבא הולך למי־ לואים, תמלא אותי בתחושות חיוביות. כל עוד אני יכול אני אעשה מילואים. יש בזה גם ערך ומסר לתרום לחברה ולמדינה ככל האפשר, עם כל הקשיים והמגבלות". מה אתה מאחל לעצמך, למשפח־ תך? "בריאות ושקט. אני מבין שהילדים יתבגרו ויגדלו לתוך הסיטואציה. אני מאחל לעצמי שיבינו שאבא קצת אחרת, אבל עדיין אותו אבא". מבינים למה פתאום יש לאבא קביים, למה הוא מתנייד בקלנועית ולמה כולם בקיבוץ שואלים 'מה שלום אבא? זה משהו ששינה לנו לגמרי את החיים. פתאום הרבה דברים נופלים על אשתי. הילדים לא כל כך

ליעד־אלעד אוריאל. התמודדות לא פשוטה

שחקן נשמה

"אני מחכה לרגע שהילדים שלי יראו אותי על מדים, עם נעלי הצבא האדומות, קביים, קלנועית, מה שצריך. הדוגמה שאני אתן להם, שאבא הולך למילואים, תמלא אותי בתחושות חיוביות"

מסתכלים קדימה גילי פעמוני, מנהלת מרכז הספורט והמרכז נחלת ערן", מספרת ־ ההידרותרפי ב"עדי נגב כיצד אימוני הכדורסל תורמים לשיקום של אלעד אוריאל ־ ליעד "הפעם הראשונה שליעד־אלעד התיישב על הכיסא כדי לשחק כדור־ סל הייתה לא פשוטה", מספרת השבוע מנהלת מרכז הספורט והמרכז ההידרותרפי ב"עדי נגב־נחלת ערן", גילי פעמוני. "הגוף שלו, שמ־ תמודד עם טרשת נפוצה, היה מגויס כולו כדי לשמר כל יכולת תפ־ קודית ואני מושיבה אותו על כיסא גלגלים? התגשמות כל הפחדים שלו? ברגליים רועדות עשינו את זה". "ליעד קצת רועד בגלל הטרשת ואני קצת רועדת כי אני מבינה כמה קשה לו", ממשיכה פעמוני. "אני מבינה איזו דרך הוא צריך לעבור כדי להצליח להיות גם ליעד – שחקן ומאמן טניס וגם ליעד – חולה בטרשת נפוצה וגם ליעד – שחקן כדורסל כיסאות גלגלים. ביחד עברנו את המכשול, הזכרנו לעצמנו שהוא יושב על כיסא רק בשביל לשחק. בסיום האימון הוא קם וחוזר אל הקביים". פעמוני ממשיכה ומספרת על אוריאל, "כשליעד קיבל את הכדור לידיים והתחיל לקלוע לסל, ראיתי את הניצוץ בעיניים, ניצוץ של ספורטאי שנלחם בשביל ניצחון. ספורטאי שנמצא ברגע ורואה מול העיניים את המטרה הנוכחית. וזה היופי. הוא נאבק על כל כדור ועל כל קליעה. אחר כך הגוף זוכר איך לגייס את אותם חלקים גם לטובת השגת מטרות מחוץ למגרש". איך הפעילות הספורטיבית מסייעת לשיקום? "בתוך יום יום שמלא במאבקים ובהתמודדויות לא קלות, הספורט הוא אתנחתה של הנאה, של חברות, של התעסקות ביכולות ולא במגבלות. ליעד הוא לא סתם שחקן. ליעד לקח על עצמו תפקיד מוביל בקבוצה. הוא מהווה עוגן עבור חברים אחרים בקבוצה ויחד אנחנו מסתכלים קדימה וחולמים על משחקי ליגה ועל ניצחונות".

2.6.2023 ˆ ידיעות הנגב 36