נגב 08.04.22

כהן עם מייקל קיין, מעצב ידוע בטורונטו

ענף הקולינריה: "אוכל הוא תחום שלא נגמר אף פעם. בסופו של יום אתה רוצה להשאיר אחריך מורשת כלשהי, מפעל חיים מסוים שגם יפרנס אותך טוב וגם ייתן לך מקום בחברה"

חלומות טעימים

משוחח עם הסועדים במסעדת "פלנצ'ה"

עדין ומאוד מאופק, בארץ הטעם הוא מאוד אגרסיבי, אז צריך להתרגל מחדש. זה עשה לי שירות גדול, כי הבנתי שכרגע אני לא מוכן למשהו בארץ, לפחות בשלב הזה. אני צריך כמה חודשים טובים לשפר עמדות, להכניס את עצמי לטעמים הישרא ־ לים לפני שאני עושה את הפרויקט הבא שלי בארץ כדי שאוכל להביא את עצמי לידי ביטוי ולמצוא את האיזון בין מה שאני רגיל לבשל לבין הקהל הישראלי". אוכל למחשבה למרות עיסוקיו הרבים, הטיסות והמשפחה, כהן מוצא את הזמן להת ־ נדב גם בעמותת "עדן", עמותה נשית שנה כדי לתת מענה 25 הפועלת זה לנערות וצעירות נפגעות טראומה. איך אתה מסייע לעמותה? "עמותת 'עדן' היא עמותה פמיניס ־

ימים ראשונים, והיום הראשון היה ממש קטסטרופלי. יש קטע בתוכנית שרואים אותי אומר 'יואו, איזה סיוט' והסיוט הוא לא בגלל הבון או משהו כזה אלא בגלל שלא יכולתי להיות שם. כשאתה עושה משהו המון שנים ואתה עושה את זה על עיוור, ופתאום אתה מרגיש שאתה לא יכול להביא את היכולת שלך, זה סיוט של ממש. לא ציפיתי שיצלמו אותי אומר את זה, אבל זה מה שהרגשתי". איך הרגשת כשנודע לך שלא עברת לשלב הבא בתוכנית? "כאב לי, כי אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, ואני מאוד קנאי לאוכל שלי. זה משהו שפיתחתי בעשרים שנה, אבל זה היה ונגמר וזאת הייתה חוויה מדהימה. הכי חשוב שקיב ־ לתי טבילת אש לקהל הישראלי ולמנטליות הישראלית, מה הסועד הישראלי דורש. בחו"ל אין טעמים חזקים ומבשלים מאוד מאוזן, הכל

טית בניהול נשי שהמטרה שלה היא להעצים את המין הנשי. יש לעמותה שתי פנימיות והן בעצם מעצימות ילדות שעברו טראומה בגיל מאוד צעיר. הן נותנות להן כלים להת ־ חיל את החיים מחדש ולנסות כמה שאפשר להשאיר את המשקעים בעבר תוך כדי העצמה נשית. לחתור לשוויון מגדרי זאת באמת הסיסמה. נשים הן עם מיוחד ואני תמיד חושב שלנו בתור גברים יש המון חוסרים שלנשים אין. אז באתי לתרום להן בדבר שאני יודע לעשות הכי טוב שזה אוכל". במה זה בא לידי ביטוי? "העמותה קיבלה תרומה מפילנת ־ רופים והרכבתי תפריט מגניב לע ־ גלת אוכל. אנחנו מפעילים אותה ומתי שאני בארץ ויכול, אני עובד על העגלה הזו ביחד עם השותף שלי לה ־ תנדבות דני. אנחנו מסתובבים בכל הדרום ומוכרים אוכל וכל ההכנסות הולכות לעמותה. הרעיון הוא ליצור בסופו של דבר צי של עגלות אוכל. הכי כיף שיש הרבה חבר'ה צעירים מהקיבוצים שתורמים ועובדים. זה מספק וזה מטורף". מה השאיפות שלך? "אוכל הוא תחום שלא נגמר אף פעם. בסופו של יום אתה רוצה לה ־ שאיר אחריך מורשת כלשהי, מפעל חיים מסוים שגם יפרנס אותך טוב, וגם ייתן לך מקום בחברה. אני רוצה בסופו של תהליך להקים אולי חברה שתייצר מוצרים שקשורים לענף המזון, כלים מיוחדים שישפרו את התוצר של כל אמא בבית. ואולי גם איזו רשת של אוכל שתרוץ פה בארץ בדומה למה שעשיתי בטורונטו, והכי חשוב לי שהכל יהיה על בסיס דברים מקומיים וחומרי גלם מפה".

"'המסעדה הבאה' תפסה אותי אחרי תקופה שישבתי בבית משועמם ומ ־ שמין בלי הפסקה. בלי קשר אני חייב גילוי נאות, רוב החברים שלי בארץ, כולל האחים שלי, עובדים בענף המ ־ דיה. בעלה של החברה הכי טובה שלי טלי ששון, שהכירה לי את אשתי, היה המפיק של 'המסעדה הבאה'. הוא דיבר איתי ושאל אם מתאים לי. אמרתי יא ־ ללה מה יש לי לעשות, גם ככה אני פה. הייתי באוויר וזאת הייתה תקופה לא קלה בכלל. זאת הייתה הזדמנות אחרי הרבה שנים שלא בישלתי לישראלים, לראות מה המצב כי הקולינריה בארץ מטורפת, האוכל הוא שונה לגמרי". חוויה מלמדת את החוויה שלו ב"מסעדה הבאה של ישראל" כהן מתאר כמהנה ומ ־ למדת אך באותה העת גם כאתגר שלא צלח. "הלכתי בלי יומרות ובלי ציפיות", הוא מדגיש. "אבל היום הראשון של הסרוויסים תפס אותי חולה, מאוד חולה. בבוקר הרגשתי ממש לא טוב, אבל החלטתי שאני בא ואני עובר את זה. בתחום שלנו גם כשאתה מת אתה מגיע לעבודה. לצערי הרב, טלוויזיה זה לא כמו מציאות, את המציאות הייתי יודע חום 39 לעבור. קח אותי למסעדה עם ואני צולח את זה. הטבחים מכירים אותך, יש לך על מי להישען. בתו ־ כנית זה אחרת לגמרי, צוות שאתה מקבל אותו שלוש שעות לפני שהוא לא מכיר את המנות וכו'. המטבח שלי גם לא פשוט לצערי הרב, וזאת הייתה טעות שלי. אולי הייתי צריך לפשט את הדברים. חורה לי שהחל ־ טתי לעבוד חולה ביום הראשון, הרי אלה ציונים שמקבלים אחרי שלושה

אחת המנות של כהן. טעמים שונים מהמוכרים בארץ

8.4.2022 ˆ ידיעות הנגב 90