נגב 09.02.24

משפחת חדד. "הלוואי ויהיה לנו ביטחון לאורך זמן"

אייל חדד ובתו עדיה. מכינים שיעורי בית

"חזרנו כדי לבנות את החוסן המשפחתי והאישי" למרות הקשיים והעדר הביטחון, בני משפחת חדד ממושב תקומה, רעות לטובת הבית החם שלהם ־ עזבו את האכסנייה במכבים "עשינו את הצעד הנכון מבחינתנו" ‰

"היו חששות" יומיים לאחר פרוץ המלחמה היתה אמורה דבורה חדד להתחיל את עבודתה כמנהלת בטיחות במפעל "אוסם" בשדרות. במקום זאת היא מצאה את עצמה, יחד עם בעלה וארבעת בנותיהם, מתפנים בחיפזון, כהגדרתה, מביתם נוכח התעצמות הלחימה. "ביום ראשון בבוקר, למחרת תחילת הלחימה", היא נזכרת, "ארזנו בתוך חצי שעה ציוד בסיסי והתפנינו לאכסנייה במכבים־רעות. התקבלנו שם בצורה נהדרת, אך בכל זאת החלטנו לחזור הביתה לאחר כחודשיים וחצי מחוץ לבית". מה הוביל להחלטה הזו? "נכון שהאכסנייה היוותה עבורנו מרחב מוגן, אך הצפיפות באכסנייה ומערכת החינוך השונה ממה שהילדים שלנו רגילים אליה הכריעו את הכף לטו־ בת החזרה הביתה. חוץ מזה, בשהייה הארוכה הזו מחוץ לבית אתה מאבד את העוגנים המשפחתיים. החלטנו לחזור למרות הירי הארטילרי שעדיין נמשך באזור שלנו ולמרות ה'בומים' שנשמעים כמעט כל יום. חזרנו כדי לבנות את החוסן המשפחתי והאישי". לא היו חששות בטרם קיבלתם את ההחלטה לחזור? "היה לי יותר חשש להישאר מחוץ לבית לתקופה כל כך ארוכה, שעלולה היתה לגרום לפגיעה במר־ קם המשפחתי. לכן החלטנו לחזור. נכון, היו חששות.

הילדות עדיין ישנות בממ"ד. זה הכי קרוב לשגרה שאנחנו מכירים, וזה היה חשוב לנו כמשפחה לחזור הביתה. אנחנו שלמים עם ההחלטה לחזור הביתה למרות הכל. היישוב שלנו ריק ברובו מתושבים. אין כמעט ילדים ביישוב, אבל לתחושתנו, עשינו את הצעד הנכון מבחינתנו. כך אנחנו מרגישים". לעמוד ביעדים נ � ), בעלה של דבורה, מורה לא 52 אייל חדד ) גלית בישיבה התיכונית ביישוב נווה שבמועצה האזורית אשכול וגם חקלאי, מציין כי "בהתחלה היו חששות בגלל הילדים הקטנים שיחזרו לבית שבעבר היה המקום הכי בטוח עבורם והיתה רתי־ עה באשר לחזרה הביתה. אנחנו מסתגלים עם הזמן למציאות החדשה, ובסך הכל שמחים על ההחלטה שקיבלנו. אם לא הייתי בעל משפחה, לא הייתי מתפנה. הייתי נשאר כאן ולא עוזב את הבית. אבל כשאתה בעל משפחה, זה אחרת ואתה 100 "כיף לחזור הביתה. יש תחושה של הקלה. אין אחוז של ביטחון. אני יכול להבין את מי שחושש לחזור. אנחנו מאוד מקווים שהממשלה תיתן לצה"ל להשלים את המלחמה ולעמוד ביעדים שהוצבו לצבא. הלוואי ויהיה לנו ביטחון לאורך זמן". צריך להתחשב בבני המשפחה". איך זה מרגיש לחזור הביתה?

של את בוקר אותה שבת שחורה השבעה באוקטובר, משפחת חדד, תו־ שבי מושב תקומה שבמועצה האזורית הימים, 73 שדות נגב, לא שוכחת, כמו גם את בהם הם שהו מחוץ לביתם לאחר שפונו והת־ גוררו במשך כחודשיים וחצי באכסנייה במ־ כבים־רעות עד אשר חזרו לאחרונה לביתם שבמושב. ,) 48 "באותה שבת", נזכרת דבורה חדד ( "היינו בביתנו. התעוררנו למשמע האז־

עקות הבלתי פוסקות וקולות הירי מכיוון רצועת עזה. נכנסנו לממ"ד, כיתת הכוננות הוקפצה ונעלה את שער המושב. במזל לא היתה אצ־ לנו חדירת מחבלים. מבחינתנו, זו השגחה עליונה". כיצד עברה עליכם אותה שבת? "את מרבית השבת העברנו עם

אין כמו בבית

השכנים שלנו, כשבמהלך השבת הגיעו אלינו למושב עשרות מניצולי מסיבת ה'נובה' ליד רעים. הילדים מאוד פחדו. בעלי עלה לגג הבית וראה את האש שעולה מקיבוץ בארי. בחיים לא פחדתי ככה. תחושה של איום קיומי. זה לא משתווה לשום דבר שחווינו אותו בכל ההסלמות הביטחוניות בעשרים השנים האחרונות".

אייל חדד: "אנחנו מסתגלים עם הזמן למציאות החדשה, ובסך הכל שמחים על ההחלטה שקיבלנו. אם לא הייתי בעל משפחה, לא הייתי מתפנה. הייתי נשאר כאן ולא עוזב את הבית"

דבורה חדד: "נכון שהאכסנייה היוותה עבורנו מרחב מוגן, אך הצפיפות באכסנייה ומערכת החינוך השונה ממה שהילדים שלנו רגילים אליה הכריעו את הכף לטובת החזרה הביתה"

9.2.2024 ˆ ידיעות הנגב 16