נגב 09.06.23

מאיר / / צילום: הרצל י וסף –ֿ עודד בר

אותם מודיעי הנפגעים, אנשי בשורה רעה וקודרת, לבושים במדי צה"ל ודרגות קצונה על כתפיהם, נושאים באחד התפקידים הקשים והמו ־ רכבים בצה"ל. אלה אותם אנשים שקופים, שנוקשים על דלת ביתה של משפחה את שלוש הנקישות שבאחת יהפכו את עולמה עם קבלת הבשורה המרה על נפילת האב, האם, הבן, הבת, האח או האחות. שלוש הדפיקות שאותן משפחות, שבאחת מצטרפות למשפחת השכול, לא ישכחו לעולם. לא רבים מכירים את אנשי הבשו ־ רה הללו שדופקים על דלת ביתה של משפחה, לעיתים אף באישון לילה או בשעת בוקר מוקדמת ובפיהם הבשו ־ רה הקשה מכל. אבל אורן אטיאס, איש תיאטרון הפרינג' באר־שבע, שכתב וביים את ההצגה "שלוש דפיקות" שת ־ עלה בבכורה בסוף החודש הבא בפסטי ־ בל הפרינג' הבינלאומי, דווקא מכיר את אחד מהם מקרוב - אביו איציק אטיאס, המשמש קצין נפגעים בקצין העיר באר־ עלילת ההצגה "שלוש דפיקות" עוס ־ קת בקצין נפגעים המודיע לאישה שכו ־ לה על נפילת בעלה, רק בדיעבד הוא מבין שהיא למעשה חברה של אשתו. התמודדותה של האישה עם מציאות השכול כאשר קצין הנפגעים מתמודד עם שלל ההודעות שעליו לבשר, הכאב וחוסר היכולת לתפקד ביום יום, מגיעים עד לנקודה שבה עולמותיהם של הש ־ ניים נפגשים שוב. "ההצגה היא בעצם סיפור ההתמודדות של האישה השכולה, מצד אחד, ושל קצין שנה. 13 שבע זה בלי מילים

הנפגעים, מצד שני, הקושי, הכאב, הזי ־ כרונות", מסביר אורן אטיאס. "המיוחד בהצגה הזו שהיא למעשה ללא מילים. במקום מונולוגים ודיאלוגים, העלילה מוצגת לקהל בתנועתם של השחקנים על הבמה, כאשר ברקע מושמעים קטעי מוזיקה, שירים וקטעי וידיאו־ארט. כל המארג הזה יוצר סיפור על אהבה, מוות והתמודדות". התמודדות יוצאת דופן גם מבחינה בימתית? "נכון. השכול משאיר אותנו ללא מי ־ לים, וכך גם ההצגה הזו. ההצגה הזו מש ־ קפת מצבי רוח ותחושות שונות. בכלל, אני לא זוכר שהעלו על בימותינו מחזה שעוסק באופן הזה בעולמם של קציני הנפגעים. גם סופו של המחזה הוא יוצא דופן מסוגו". אנחנו סקרנים לדעת. תוכל לרמוז לנו? "את סופה של ההצגה אני משאיר לקהל הצופים. זה סוף שנתון לפרשנותו של הצופה. זה סוף שבעצם משאיר לצו ־ פה חומר למחשבה באשר להתמודדות ), נשוי לרעות ואבא 40 אורן אטיאס ( ) נולד וגדל בבאר־ 3 ) ולנגב ( 5 לאלמה ( שבע. את מרבית שנות ילדותו ונעוריו עשה בשכונה ב' בעיר. הוא למד בבתי הספר היסודיים "יעלים" ו"נתיבות יורם" ובתיכון למד בבית הספר לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר. לאחר השירות הצבאי כמפקד בסיירת חרוב פנה אטיאס ללימודי משחק בבית הספר למשחק גודמן והוא נמנה עם בוגרי המחזור הראשון של בית הספר. נוסף על כך, הוא בוגר תוכנית מנדל בתחום תרבות ומנהיגות. אטיאס מודה שאין לו יומרות, כה ־ גדרתו, "להיות הכוכב הגדול בעו ־ לם. נשארתי בבאר־שבע כדי לעשות תיאטרון". עשר שנים הוא לימד במגמת תיאטרון בבית הספר התיכון מקיף ו'. כמו כן לימד בתיאטרון באר־שבע, בפרינג' ובבית הספר למשחק "גוד ־ מן". בין לבין הדריך בהתנדבות ולימד דרמה קבוצות של אסירים ובני נוער בסיכון. איך נולד הרעיון לכתוב מחזה על נושא טעון כל כך? "כל הזמן אני חושב ליצור. זו יצירה שבאה מתוך מקום אישי. אבא שלי הוא קצין נפגעים במסגרת קצין העיר באר־ שבע. ניסיתי בהצגה הזו להראות צד אחר של השכול, ואת דמותם של אותם אלה שמבשרים את הבשורות הקשות מכל, אנשים שאיש לא מעוניין לפגוש אותם. רציתי להראות בהצגה הזו את הצד הבלתי ידוע של אותם אנשים". עם מציאות השכול". נשאר בנגב

פתאום דפיקה בדלת בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי בבאר–שבע, נוצרה בהשראת אביו של אטיאס המשמש כבר יותר מעשור קצין נפגעים ומכיר מקרוב את אחד התפקידים הקשים והמורכבים בצה"ל השחקן והבמאי אורן אטיאס יצר הצגה על האנשים שאיש לא רוצה לפגוש - מודיעי הנפגעים של צה"ל שמבשרים למשפחות את הנורא מכל "שלוש דפיקות", שתוצג ‰

על הסמיכות למותם "לצערי של החיילים: הרב, אנחנו חיים כל הזמן במציאות של שכול, בין שזה במלחמות, מבצעים צבאיים או תקרית ביטחונית קשה כמו שחווינו בשבת האחרונה"

9.6.2023 ˆ ידיעות הנגב 46