נגב 10.10.25

לביא שומרון. "הלוואי שכל זה לא היה צילום: | " קורה תמי סלע

"נפרדתי מהקהילה, מהבית ומהאיש שאיתי" משורשים לנדודים

דה: מהקהילה שלי, מהבית שלי, מהאיש שאיתי. היינו חמישה, ופתאום כל אחד מאתנו נמצא במקום אחר בגלל צרכים שונים )19 ) סטודנטית, אורי ( 24 - עומר ( ,)16 לוחמת בתותחנים ודורון ( תלמיד י"ב בבית הספר כדורי. כל אחד מאיתנו מוצא לאט, לאט חיים חדשים, שתקווה להתאגד ולהתאחד במוקד חדש". את לא זכאית לפיצויים כשהמדינה הפסיקה לשלם לה דמי שכירות, נאלצה לעבור לע־ פולה. "זה היה מעבר חד ומתפשר לעבר העיר, שבה יכולתי לנהל חיים בתקופה המורכבת שאליה נקלעתי, לשלם שכירות וגם משכנתא באדמית, להתמודד עם מיסים חדשים (כי אני כבר לא גרה ביישוב צמוד גדר), וכל זה בנוסף לאתגרים במישור הפרטי ובעבודה". מה קרה בעבודה? "מרגע שסירבו לתת לי פי־ צויים כבעלת עסק עצמאי, הבנתי שאאלץ לשנס מתניים, למצוא פרנסה באזור שאליו עב־ רתי וליצור מיזם חדש, גם אם זה כרוך בהחלפת ארבע מועצות תוך פחות משנה. נקודת המבט הובי־ לה לחיפוש הזדמנויות, מעין צו שמונה שאליו התגייסתי לטובת בעלות ובעלי העסקים הקטנים והתיירות הכפרית שסביבי. בע־ זרת גיוס מימון וחיבור לעמותות הצלחתי". שילמתם את מחיר התפרקות הזוגיות. "היום אנו בדרך לפרידה סופית. המשבר שלנו התחיל בקורונה אבל המלחמה היא זו שהובילה לפרידה, בשל היציאה מהמס־ גרת, מהבית המוכר ומהשגרה. אם לא היינו זזים מאדמית, היינו במקום אחר, והלוואי שכל זה לא היה קורה. גם אנחנו וגם הילדים התבגרנו מאוד בשנתיים האלה. נדרשנו לתעצומות נפש". ומה הלאה? "אני מסיימת באופטימיות כי אני כזו. השנתיים האחרונות חרצו בפניי מספיק כאב, ואני מאחלת שכולנו נמצא שלווה, כל אחד במקום שבו הוא נמצא, היכן שטוב לחפש טוב יותר, לפתוח דלת לשכן ולחפש קרקע חדשה עם מציאות מיטיבה".

זה כבר לא. המחוזות המוכרים של ראש הנקרה ואכזיב והזיכרונות ההם התחלפו במציאות חדשה. "הכנרת והחום של בית שאן הפכו למגרש האחורי שלנו". דרכונים, סנדלי שורש ותרמיל לביא שומרון האמינה כל חייה ששינויים הם משהו שמתכ־ ננים מראש ומתכוננים לקראתו. אבל שום דבר לא הכין אותה 7 לרגע הנורא של בוקר של ה באוקטובר, כשקמה כמו כל עם ישראל למשמע האזעקה. "זה היה יום מפלח שקרע את הלב וגרם לי לאבד את האופטי־ מיות הנצחית של תושבת הגליל מטר 400 המערבי, שמתגוררת מגבול הצפון ותמיד רואה בכך רק את הטוב והיפה", היא אומ־ רת. "אבל בשבת ההיא, בשש וחצי בבוקר, כשראיתי את הפנים המו־ דאגות של הילדים הבוגרים שלי, הבנתי שהכל השתנה. ידעתי שעות 72 שההנחיה לארוז תיק ל היא יציאה בלי תאריך חזרה. אר־ זתי גם את הדרכונים של כולנו, סנדלי שורש ותרמיל. יציאה לעבר הלא נודע, לא לטיול, לא לחופשה. והגדרה חדשה: מפונה. השתדלנו לצאת מהשער הצהוב של הקיבוץ בחיוך. שלחנו מבט חפוז לאחור, כי לא ידעתי מתי ואם עוד נשוב". המשפחה עברה מאז אין ספור טלטלות, מקומות מגורים ובתי

7.10- שנתיים ל

מי אני: טל לביא-שומרון, פרודה, מעפולה, אמא לשלושה, עוסקת בקידום מיזמי תיירות

"פתאום הייתה לי הגדרה חדשה: מפונה. השתדלנו לצאת מהשער הצהוב של הקיבוץ בחיוך. שלחנו מבט חפוז לאחור, כי לא ידעתי מתי ואם עוד נשוב"

לטל לביא 72 שומרון היו שעות לארוז את החפצים ולעזוב את ביתה באדמית שעל ‰ גבול הצפון מאז החליפה חמש כתובות, נפרדה מבעלה ומצאה מקור פרנסה חדש

שינה באוקטובר 7- ה לחלוטין את מסלול חייה של טל לביא־שומרון. עד לאותו יום היא הייתה מתושבת ותיקה ושורשית ביישוב אדמית על גבול הצפון, נשואה, עם קריירה עצמאית בת־ חום יחסי הציבור. היום, שנתיים אחרי, היא כבר לא גרה באדמית, פרודה, מתגוררת בעמק ויודעת לצערה שלאדמית כבר לא תשוב. "אנחנו עולים להר כאורחים, זו תחושה של הכי בית בעולם, אבל

ימים ששינו 700 ספר לאורך כליל את חייהם. "במישור האישי נשארנו מלוכדים גם כשעברנו חמש כתובות מגורים, וגם כשנ־ פרדנו כמעט מכל החפצים בבית. ארזנו את הבית הראשי באדמית, ובעלי ואני פיצלנו כוחות אחרי שנים רבות של זוגיות. לא תכ־ ננו שזה יקרה. נקלטנו כעקורים בקיבוץ גזית שחיבר וחיבק אותנו באווירה קהילתית, בחדר האוכל, בשבילים המוריקים, בנוף ובאנ־ שים הטובים שחייכו אלינו". הצלחת להרגיש שייכות? "הייתי יושבת מכווצת בבריכה של הקיבוץ, צמודה לנייד לכל התראה ומסביב הילדודס היו מצחקקים, והייתה שלווה באוויר, המטרים שבהם 20 ואני הבטתי ב אני חיה ואמרתי, 'זה לא הגיוני', אבל לאט לאט זה היה כן. זו פרי־

// אדי גל

10.10.2025 ˆ ידיעות הנגב 22