נגב 10.3.23

בשיתוף כללית מחוז דרום תכירו: חמש נשים מעוררות השראה מתוך המחוז הדרומי של כללית, ארגון הבריאות הגדול בישראל. הן עובדות בכל רחבי הנגב, כל אחת מהן היא עולם ומלואו, וביחד הן דואגות לאלפי מטופלים, ונותנות מענה בשגרה ובחירום בזכות הכח הנשי

אולגה ליופטמן: "משימת חיי היא להמשיך את דרכו של בני" אולגה ליופטמן ) נשואה ואם 45( לשלושה, מנהלת אדמיניסטרטיבית במרפאת כללית בירוחם, מקדישה את חייה להעלאת המודעות לאובדנות, לאחר שבנה הבכור שם קץ לחייו

"בהריון האחרון של אמי העובר מת בתוך רחמה ואמא היתה בטיפול נמרץ בסכנת חיים. כשהתאוששה אמרה שאם היתה לה בת רופאה, , אבל המסר נקלט. הייתי 11 היא לא הייתה מגיעה למצב הזה. הייתי רק בת מהראשונותבעיר עראבהשנסעה ללמוד רפואה ברומניה, שם אחי למדמשפטים". כשחזרה לארץ המשיכה בעקבות החלום של אמה, והתמחתה ברפואת נשים. "רציתי לתרום לקהילה בריפוי וגם בהעלאת מודעות לנושאים שונים בתחום רפואת נשים והצטרפתי לכללית. תמיד עבדתי מעבר לשעות העבודה, יילדתי נשים במרפאות ברהט ובלקיה, ואני מרצה על חשיבות הבדיקות הגנטיות ועל הנזקים הנגרמים מנישואי קרובים. אני פעילה גם כסגנית ראש אגודת הרופאים בנגב, וגאה במחקר שערכתי על דיכאון במהלך ההריון ואחרי לידה. רפואה הוא מקצוע מאתגר שבו את צריכה להיות קצת פסיכולוגית וקצת עובדת סוציאלית, לא פעם העבודה באה על חשבון בני משפחתי, שתומכים בי ומגבים אותי. אני מלווה נשים ברגעים טובים וברגעים לא פשוטים, אין דבר שמשמח אותי יותר מגילוי מחלה בשלביה המוקדמים, ומאישה שמצליחה להרות לאחר טיפולים, ובטח כשהיא והתינוק שלה בריאים". ד"ר זויה אזברגה: "אמא חלמה שאהיה רופאת נשים, הגשמתי את החלום" ) נשואה ואם לחמישה, 48( ד"ר זויה אזברגה רופאת נשים מומחית במרפאות הכללית ברחבי הדרום ובחברה הבדואית

,17 "יומיים לפני האסון שלנו אמרתי לבעלי שאחרי שעליתי לארץ לבד בגיל ואחרי שניםשל מצוקה כלכליתשבהן לא יכולנו לממן לעצמנו לימודים, הגענו למצב שלא חסר לנו כלום - יש בית, ישמקצוע, והבן הבכור שלנו, ליאון, התקבל למשטרה. ביקשתי שרק יישאר ככה. יומיים לאחר מכן הודיעו לנו שליאון נהרג מפליטת כדור במכללה לשוטרים. חשבנו שקרתה תאונה, ואז מצאו מכתב פרידה". אולגה וליאוניד בעלה הקימו בית מלא חיים, וגם היו הזוג הנשוי הראשון בארץ שהציעו במותו. "ראינו את ליאון שבוע 23 הליך פונדקאות לזוג חשוך ילדים. בנם ליאון היה בן קודם עם המדים והנשק שקיבל, נישקנו אותו ואיחלנו מזל טוב. הוא היה כל כך צנוע ולא היה לנו מושג שהוא במצוקה. במכתב הפרידה כתב שלא התקבל לקורס טיס, וטעה כשפרש מקורס קצינים שבועיים לפני סיום הקורס, כי לא קיבל את התפקיד שרצה. היום הייתי יודעת לזהות את הסימנים ואולי למנוע את ההתאבדות, אבל בהתחלה כעסתי עליו ועל עצמי שלא ראיתי. החלטתי כבר מהתחלה לא להסתיר את מה שקרה, כי היה לנו בן הכי טוב שיש. מדובר בתחום שאנשים לא מדברים עליו, ומשימת חיי היא לשנות את זה". בשנה וחצי שחלפו מאז אולגה אוספת לאט את רסיסי חייה והופכת את העשייה שלה לשליחות ציבורית. היא מעבירה הרצאות במסגרת הכללית ובכלל, מתנדבת בעמותה שמסייעת לאנשיםשיקיריהם התאבדו ומשתתפת בוועידות בכנסת ובמשרד החינוך העוסקות במניעת אובדנות. היא פועלת להוספת רפואה יועצת בפריפריה, מנציחה את בנה בפרויקטים עם חבריו השוטרים ומתנדבת במשטרת דימונה, לאחר שעברה קורס מתנדבי משטרה. "הכאב לא עובר" היא אומרת "לומדים לחיות לצדו. אני אומרת למטופלים שזקוקים לעזרה שאין מה להתבייש בכך. אפשר להפחית התאבדויות וזו משימת חיי".

52 10.3.2023 ˆ ידיעות הנגב 10.3.20 3 ˆ ידיעות הנגב 202

Made with FlippingBook Learn more on our blog