נגב 12.01.24

המירוץ להצלת חיים

מרסיסים ומשברים בכל חלקי גופו. הוא הגיע אלינו במצב ירוד מאוד. התברר לנו שהוא חייל בודד, ומעבר לפציעתו הפיזית, הוא גם היה פגוע נפשית מהט־ ראומה שהוא עבר, והוא לא היה מוכן לקום מהמיטה. בפעם הראשונה שהגעתי אליו, ראיתי שליד מיטתו ניצבת צעירה שטי־ פלה בו וסעדה אותו. חשבתי לתומי שזו אולי חברה שלו, אבל התברר לי שמדובר במי שהייתה בעבר מפקדת שלו בצבא. זה מאוד ריגש אותי. אותו חייל פצוע גם היה מאושפז ליד אחד השוטרים שנפצע במל־ חמה ואותו שוטר אימץ את החייל הבודד ותמך בו במהלך האשפוז. בינתיים החייל כבר השתחרר וחזר לתפקד בהתחשב במ־ צבו". מהיכן שואבים כוחות נפש להתמודד עם מקרים כאלה? "זוהי חוויית חיי. מקרים כאלה ומחוות כאלה לא פגשתי מעולם. אתה גם מתר־ שם מהעוצמות שמפגינים הפצועים ובני משפחותיהם. העשייה שלנו היא למעשה תהליך דו־צדדי. אתה גם נותן וגם מקבל. זה הדדי. זה ממלא אותנו. מאז השבעה באוקטובר אנחנו בשגרת חירום. נכון יותר לומר שאנחנו יותר בחירום מאשר בשג־ רה". כולנו במלחמה העובדות הסוציאליות הן חלק בלתי נפרד מהליווי שמקבלים החייליים הפ־ צועים ובני משפחותיהם במסגרת הליך השיקום. בשבת השחורה הייתה מור ינאי, עובדת סוציאלית במחלקת השי־ קום ב"סורוקה", נצורה עם בני משפחתה בממ"ד של ביתה בקיבוץ רוחמה שבשער הנגב. למחרת, היא ובני משפחתה התפנו מביתם לערבה, ורק אחרי חודש מפרוץ המלחמה, היא שבה לביתה ולעבודתה בבית החולים. "המפגש עם החיילים הפצועים היה מאוד קשה לי", היא מספרת השבוע. "אני עשר שנים עובדת סוציאלית, אבל זו פעם ראשונה שאני נתקלת בכמות כזו של מטופלים. במהלך המפגש עם החיילים הפצועים נחשפתי לסיפורים של קרבות וחילוצים של תושבים מקיבוצי האזור

ד"ר יולי טרגר: "העשייה שלנו היא למעשה תהליך דוֿ–צדדי. אתה גם נותן וגם מקבל. זה הדדי. זה ממלא אותנו"

מור ינאי, עובדת סוציאלית: "כל הזמן שאני

את חייהם למען כולנו". מה באשר למחסור במיטות שיקום? "מצוקת השיקום היא אמיתית. הכפלנו את מיטות השיקום בבית החולים כדי לע־ נות על המצוקה הזו ולקלוט את הפצועים שזקוקים לשיקום. הפציעה היא עניין של שבריר של שנייה, השיקום הוא תהליך ארוך של חודשים, ואפילו של שנים ארו־ כות. זה השלב הארוך והקשה של הטיפול. כמערך טראומה ואורתופדיה, הראנו יכולת מאוד גבוהה בכל מה שצריך, והוכחנו שיש על מי לסמוך". תוכנית לכל חייל כמחצית מחייו, כשלושים שנה, עוסק ד"ר יולי טרגר בתחום השיקום. בתפ־ קידו כמנהל מחלקת השיקום ב"סורוקה" הוא מדגיש כי "השיקום הוא חלק קריטי מהטיפול הרפואי. למדנו מהמלחמה הנוכ־ חית שרופא שיקום צריך להיות ליד מיטת הפצוע כבר מהרגע הראשון. ההתארגנות שלנו הייתה כך שרופא שיקום היה ליד מיטת הפצוע עוד בהיותו בטיפול נמרץ, וכבר אז נבנתה עבורו תוכנית שיקומית לכשישתפר מצבו. לכל חייל פצוע גובשה תוכנית טיפול שיקומי, בין שמדובר בשי־ קום שמתבצע אצלנו, וזה נכון בעיקר לגבי פצועים שהם תושבי האזור, ובין שמדובר בפצועים שאינם מתגוררים באזור שלנו והם מועברים לשיקום באזור מגוריהם". יש היכרות אישית עם הפצועים? "האמת היא שיש לי היכרות עם כל הפ־

צועים שהגיעו אלינו. לצערנו, יש לנו הרבה פצועים, כך שכל הצוות הרפואי שלנו קושר קשרים עם הפצועים. הם כבר הפכו כמעט לבני משפחה שלנו. חלק בלתי נפרד מהצלחת השיקום היא התייחסות אישית לפצוע. אתה נשאב לכאביו של החייל הפצוע כמו גם לכאביהם של בני משפחתו. אתה שומע מהם סיפורים, וכך נוצרים קשרים מעבר לתחום הרפואי־שי־ קומי". לדבריו, "הרופאים גם מוסרים לבני מש־ פחות הפצועים את מספרי הטלפון שלהם לצורך התייעצויות במהלך השיקום. המח־ לקה שלנו אינה גדולה ויש קירבה אישית בין המטופלים לבין הצוות. נרקמת גם קליקה בין מטופלים בינם לבין עצמם, כאשר מטופלים שאינם תושבי האזור מעדיפים להיות מטופלים אצלנו מאשר לעבור לשיקום באזור מגוריהם, וזאת בשל בעשייה, גם פיזית וגם נפשית, זה כמו אוויר לנשימה. כאשר אני לא בעשייה, אני מרגישה סוג של חוסר אונים"

שאת חלקם אני מכירה. הסיפורים האלה נתנו לי הרבה כוח. אישית, הרגשתי שאני מעניקה להם כוח בחזרה". ינאי מספרת על חייל שלפני שלושה שבועות נפצע אנושות בקרבות בעזה, ומאז הפציעה היא מלווה אותו ואת בני משפחתו. "זו זכות גדולה ללוות משפחה של פצוע בשעות הקשות ביותר שלה", היא מציינת. "אלה הן שעות של אי ודאות לגבי מצבו של הפצוע. ברגעים כאלה אתה נכנס לנ־ בכי נשמתם של בני המשפחה ומתפלל יחד איתם לבשורות טובות. אני מרגישה שאותו חייל ובני משפחתו הם חלק ממני. התקווה שלי היא שהוא יגיע אלינו לשי־ קום ואלווה אותו". סיטואציה לא פשוטה. "נכון. כולנו עכשיו במלחמה, בתקופה של אי ודאות. כל הזמן שאני בעשייה, גם פיזית וגם נפשית, זה כמו אוויר לנשימה. כאשר אני לא בעשייה אני מרגישה סוג של חוסר אונים. המפגשים עם הפצועים ועם בני משפחותיהם נותנים לי את הכו־ חות להמשיך".

המרקם החברתי של המחלקה". יש מקרה שזכור לך במיוחד?

"הגיע אלינו חייל שנפצע ביום הרא־ שון של המלחמה כשהוא סובל מפגיעות

נס רפואי רפ"ק מתי צרפתי, שנפצע אנושות בשבעה באוקטובר, הוא רק אחד מהמאושפזים שחייהם ניצלו בזכות הטיפול והליך השיקום רפ"ק מתי צרפתי, תושב באר־שבע, קצין אג"מ בתחנת משטרת שדרות, נפצע אנושות כשנו־ רה בהיתקלות עם מחבלים בסמוך לתחנת משטרת שדרות בשבעה באוקטובר. בתחילת השבוע שעבר הוא שוחרר מבית החולים "סורוקה" לאחר אשפוז של חודש ימים ועוד חודשיים במחלקת השיקום של בית החולים. "נפגעתי מירי בחזה וברגל והועברתי לסורוקה בשבוע הראשון ללחימה לאחר שהייתי מאושפז תחילה במשך מספר ימים בבית החולים ברזילי", מספר השבוע רפ"ק מתי צרפתי ל"ידיעות הנגב". "טופלתי במחלקת כירורגיית לב־חזה וגם עברתי ניתוח ברגל. לאחר שמצבי התייצב והשתפר הועברתי למחלקת השיקום. כשהגעתי לשיקום, בקושי נשמתי ובקושי הלכתי. קיב־ לתי שם מעטפת רפואית ושיקומית מושלמת שכללה טיפול רפואי, טיפול סיעודי, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. היום אני כבר נושם עצמונית והולך. אומנם בעזרת מקל, אבל הולך. הרופאים הצליחו להביא אותי למצב שאני כמעט עצמאי". העובדה שרפ"ק צרפתי הצליח להשתקם מהפציעה שלו ממש לא מובנת מאליה. "הגעתי לבית החולים במצב אנוש", הוא מספר, "הייתי מורדם ומונשם במשך חמישה ימים. אושפזתי בטיפול נמרץ, עברתי ניתוח של שמונה שעות, הוחלפו לי שש צלעות והוחלפה לי גם עצם השכם, תפרו לי את הריאה וגם חידשו לי את מסרק הרגל. בדיעבד התברר לי שבני משפחתי ומכריי התפללו עליי מתוך דאגה נוכח מצבי הקשה. התחושה הייתה שאני כבר עם רגל אחת בעולם הבא. בסופו של דבר, אני חי ונושם. ממש נס רפואי".

צילום פרטי | רפ"ק צרפתי (שני משמאל) עם צוות הרופאים בעת שחרורו מבית החולים

12.1.2024 ˆ ידיעות הנגב 10