נגב 14.06.24

משפחת ז'מור. "מרגישים עטופים צילום: | " בחום הרצל יוסף

משפחת סבידנקו. "כאן, בניגוד לרוסיה, אין פחד להגיד את | " מה שחושבים צילום: עזרא ארבלי

ותודה לכיפת ברזל ולממ"ד שבע: משפחת ז'מור ־ מאוקראינה לבאר ), רופאת 26 ), אורולוג, אנסטסיה ( 27 אלכסנדר (אלכס) ( נעים מאוד: ) 5 משפחה, ודוד ( י � והגענו למרכז הקל 2023 "עלינו מאוקראינה באוקטובר מאיפה ולאן: טה 'יעלים' בבאר־שבע". ג � "הייתה התרגשות ושמחה גדולה. הרגשנו שאנחנו מ רגע הנחיתה: שימים חלום לחזור למולדת ולבית שלנו. גם דוד התרגש כמונו, זו הפעם הראשונה שהוא במטוס". "השתתפנו בתוכנית 'מסע למה דווקא עכשיו, באמצע המלחמה: רופאים בנגב' שנמשכה שמונה חודשים. צברנו ניסיון אדיר בתחומי הרי פואה ובהיבטים חברתיים ופסיכולוגיים. תפקיד גדול בחיינו ממלאת האהבה לרפואה והרצון לשיפור ומימוש עצמי, והחלום הגדול שלנו היה לחיות ולעבוד בישראל. היינו בתחילת התוכנית כשהאירועים הטרגיים באוקטובר. זה היה כאב גדול עבורנו, לא יכולנו לחלוק 7 התרחשו ב־ את הכאב של עם ישראל, כי זו המלחמה הלא צודקת השנייה בחיינו הצעירים. היו לנו הרבה מחשבות - מה יקרה ומה מצפה לנו בעתיד - אבל האמנו שישראל היא מדינה חזקה עם צבא חזק ואנשים עם נשמות ומחשבות טובות". "הרעיון היה זמן ההחלטה ספונטנית או שרעיון העלייה נרקם זמן רב? רב במחשבה. הרגשנו אחריות על משתתפי התוכנית, כי עבור שאר תלמידי התוכנית זו הייתה המלחמה הראשונה בחייהם. היינו חזקים וניסינו להרגיע את כולם. ידענו שישראל תתמיד במלחמה. חלמנו שישראל תהפוך למרכז חיינו וידענו שלעולם לא נצא ממנה, כי זה הבית שלנו והלב שלנו. בתוכנית התנדבנו, הפצנו מידע על האויבים ברשתות החברתיות, והאמנו בחוזקה של ארצנו. לחיות, לעבוד וללמוד, לא משנה מה, זה המוטו שלנו. כולנו שונים, אבל הכוח שלנו הוא בלבבות טובים, וביחד ננצח. לא חשבנו לרגע לחזור לאוקראינה". "הוריו של אלכס גרים בגרמניה בני משפחה נוספים מתכננים להגיע? כי אביו חולה ומקבל שם טיפולים, בינתיים הם שם". "אנשים אוהבים לעזור, משתדלים לסייע לנו, עוטפים הכי אוהבים פה: אותנו בחום, זה מחמם את הלב. וגם: יש כאן כיפת ברזל וממ"ד ואנחנו מרי גישים מוגנים. באוקראינה אין את זה". "הכל טוב". ואוהבים פחות: יעקב לוי

קיץ, פירות, ים ודמוקרטיה

מרוסיה לאילת: משפחת סבידנקו ) וסבתא 12 ), כריסטינה ( 14 ), אלכס ( 39 ), קטרינה ( 50 מיכאל ( נעים מאוד: נטליה "הגענו ממוסקבה ונחתנו בישראל בדצמבר, ישירות מאיפה ולאן: לאילת. למרות שלא הכרנו את העיר, סמכנו על חבר טוב שהציע לנו להי גיע לכאן ואף שכר עבורנו דירה. עבורנו, הבדלי הטמפרטורה בין מוסקבה לאילת הם מה שנקרא 'ניסיון מעניין'". "זו הייתה הרגשה נפלאה", אומרת קטרינה. "קיבלו רגע הנחיתה: אותנו בישראל בחום רב ובשמחה רבה. נחתנו בחנוכה, ואנשי משרד הקליטה קיבלו את פנינו בהדלקת נרות. זה היה מרגש מאוד". " כבר לפני שלוש שנים קיבלנו למה דווקא עכשיו, באמצע המלחמה: החלטה לעזוב את רוסיה ולהתחיל חיים חדשים בישראל, אבל ההליכים היו מסורבלים וארוכים, ולכן התעכבנו", אומר מיכאל. "החלטנו שזה יקרה דווקא עכשיו, בעיצומה של המלחמה, כדי לחזק את ישראל ואת שורשינו היהודיים. למרות המלחמה, דווקא כאן בישראל, אנחנו מרגישים בטוחים הרבה יותר משהרגשנו במוסקבה". "כריסטינה שמחה ואמרה שבישראל היא מאמינה כיצד הגיבו הילדים? שיהיו לה אפשרויות חדשות וחיים אחרים. אלכס היה עצוב להיפרד מחבריו במוסקבה והביע חשש להתחיל מהתחלה במקום חדש". "הדבר הרשון ששבה את לבנו היו האנשים, שמיד הכי אוהבים פה: כשנחתנו הפגינו המון אמפתיה. כשהגענו לאילת הרגשנו חיבוק אוהב. ברוב הימים יש באילת קיץ ואפשר ללכת לים ויש גם שפע של פירות, ירקות וחלב". "החום באילת מקשה עלינו ואני חוששת משיא הקיץ, ואוהבים פחות: כשהטמפרטורה תהיה גבוהה אף יותר", אומרת קטרינה, ומיכאל מוסיף: "לי מפריע יותר המרחק ממרכז הארץ, שלא מאפשר לנו להכיר יותר את המדינה ולבקר בירושלים, במוזיאונים ובמקומות מעניינים אחרים". "יש לנו בני דודים שגרים ברחבי בני משפחה נוספים מתכננים להגיע? רוסיה ומתכננים גם הם לעלות בקרוב לישראל". עזרא ארבלי

14.6.2024 ˆ ידיעות הנגב 28