נגב 15.04.22

המכות של הספורט הישראלי

ספורט

פ ר ו י קט מ י ו ח ד

מהקרבות ביציעים ועד המתקפות על השופטים, מהכסף והעסקנות ועד לכבוד חג הפסח, קבלו עשר רעות חולות שעדיף ‰ חילופי המאמנים בסיטונאות והפרשנים היו נותנים בהן סימנים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב ‰ להיפטר מהן

א י ו ר י ם : ל י א ו אטלמ ן

משה מ ר ק ו ס

דברת דקות 90 כדורגל, כידוע, משחקים פלוס תוספת זמן פעם בשבוע, לפ ־ עמים פעמיים. את שאר הזמן צריך להעביר איכשהו, ואין כמו הדברת כדי למלא את החסר. זה מתחיל רג ־ עים ספורים אחרי שריקת הסיום, כשהמאמנים נאלצים להתייצב בעמדת הראיונות ולענות לשאלות של שדרי הקווים. רוב השאלות הן כמותיות (עד כמה אתה שמח? כמה אתה מאוכזב?), והתשובות בהתאם. המאמנים המנצחים גאים בשחק ־ נים שלהם, מחמיאים ליריבה שנ ־ תנה פייט קשה ומרוצים מהנקודות למרות שהם לא היטיבו לשחק. גם המאמנים המפסידים גאים בשח ־ קנים שלהם, חלקם מרוצים מהש ־ ליטה בפרמטרים ולא רוצים לדבר על השופטים, אבל... מדברים על שופטים בניגוד לרצונם. יש את הצנונים (קרסטאיץ'), את המנותקים מהמציאות (אריה), את החכמולוגים (רב"ש) ואת אלה שאומרים עוד פעם ועוד פעם את צירוף המילים "עוד פעם" (אבוקסיס). דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול.

צרחות בשידור

עסקנים אי־אפשר איתם, ובדרך שהספורט שלנו מתנהל אי־אפשר גם בלע ־ דיהם. כוחם של מרכזי הפועל, מכבי, בית"ר ושות' ירד בשנים האחרונות וגם בהתאחדויות העולמיות מנסים להפחית מהשפעתם של הגופים הפו ־ ליטיים – אבל עדיין על כל שיבר של כסף יושב פונקציונר, שברצונו פותח אותו וברצונו סוגר. יש את העסקנים המקצועיים, אלה שפעם ניהלו קבו ־ צה עם תקציב של קיוסק ואחר כך השתלטו על הקופה הציבורית. ויש גם את הפוליטיקאים, אלה שקלטו שספורט – ובעיקר הצלחות בספורט – הוא קרדום שאפשר לחפור בו. אלה שמתקשרים בשידור חי לספורטאים, שהרגע תלו את המדליה על צווארם, והמהדרין משתלטים על טקסי הענ ־ קת הגביעים ואפילו מזנקים על הפו ־ דיום. יאללה, צאו מהפריים.

דם ביציע הם נכנסים לאצטדיונים, יושבים בי ־ ציעים ומעודדים. לא משנה את מי, לא משנה מאיזו עיר – כי הקבוצה האהודה עליהם במיוחד היא "יאללה מכות". נכון, הם מעטים ולא מייצגים כלל את הרוב הגדול של האוהדים, אבל אצל הקומץ הכדורגל הוא רק תירוץ. הם מגיעים כדי לפרוק אג ־ רסיות, להרביץ, להשחית רכוש ולקלל. לא משנה את מי ולא משנה מתי, לפני המשחק, ברחובות ליד האצטדיון, במהלך המשחק ביציעים ואחרי המשחק באוטובוס חזרה הבי ־ תה. השנה נכנס לתמונה גורם נוסף – המשטרה. היא אמורה להיות מחוץ לאצטדיון, אבל לפעמים השוטרים מוזעקים פנימה כדי לעשות סדר, ובכמה מקרים הם הגיבו בקשיחות יתר, מה שגרם להתססת הרוחות במ ־ קום להרגעתן. מכה מתחת לחגורה.

שמעתם פעם שידור משחק כדור ־ גל של שדר אנגלי? רמת הכדורגל בממלכה המאוחדת הרבה יותר גבוהה מאשר אצלנו, ובכל זאת השדר לא צועק, לא מתלהם ולא צווח כאילו בזה הרגע נחתה חללית במרכז המגרש. הכל בנועם, ברוגע ובדציבלים נמו ־ כים. אצלנו רמת הכדורגל נמוכה, אבל רמת הרעש רק עולה ועולה – אולי כדי שהפה יפצה על מה שהעין רואה. שלא לדבר על הפומפוזיות: כל שער מועמד לשער העונה, כל שער עצמי הוא אומ ־ לל וכל שחקן שדרך אי־פעם על דשא הוא אגדי. שלא לדבר על איש המשק, שהופך להיות מיתולוגי ברגע כניס ־ תו לתפקיד. גם שדרני הכדורסל לא יוצאים נקיים: השחקנים מרימים של ־ שות ומייצרים קליעות במקום פשוט לזרוק לסל. ולקינוח יש את שאגות ה"יש מדליה", שיצאו כבר מכל החו ־ רים. שקט בבקשה!

15.4.2022 ˆ ידיעות הנגב 134